הבתים בחיי מסומנים כצלקות עדינות על מפת הגוף המשתנה שלי.
כל אחד מהם שמר בתוכו קירות וריחות וצללים - וגם אותי
כפי שהייתי אז: קטן, מבולבל, מחפש מקום להניח בו את הלב.
הבית הראשון חי אצלי כמעט כולו דרך התמונות.
ילד קטן במרפסת הקדמית, צעצוע עץ בידיו, מבט ישיר למצלמה
כאילו מבקש הסבר לעולם שעדיין גדול מדי בשבילו.
בצד, סבי מנמנם על כיסא עץ, מהרהר במשהו שאין לי דרך לדעת-
ואני מצטלם לרגע שאינני זוכר, רק יודע שהיה.
הזיכרון הראשון שבא מלב ולא מאלבום מגיע מעט אחר-כך:
אמי חזרה מבית-היולדות עם אחותי הפגה, עטופה כולה בצמר גפן.
היא חלפה על פניי ונכנסה ישר אל החדר המעוגל, עם אחותה הגדולה,
ואני נשארתי בדלת - קטן, שקוף, פגיע.
אז הבנתי בפעם הראשונה שבית הוא לא רק חיבוק -
לפעמים הוא המרחק בין החיבוק אליי.
הבדידות ההיא קבעה בי את קו-הפתיחה של "ילד-סנדוויץ'",
כינוי שלא ביקשתי אבל ליווה אותי שנים.
אני כבר בן עשר.
רמפה תלולה ללא מעקה מובילה לקומה השנייה שבבנייה.
יום אחד דהרתי עליה, נמלט מאבא בריון שצעק אחרי: “נחש! נחש!”
כעס על שתחמנתי את בנו - ואני, חצי מפוחד, חצי אמיץ בעל כורחי,
מצאתי את עצמי מחפש אוויר למעלה.
שם, בקומה השנייה, נשארתי עד גיל שמונה-עשרה.
שנים שהתארכו לפעמים בחושך.
החברים נעלמו, הרחוב התרחק,
וההורים היו שם - אבל לא תמיד ידעו למה.
למדתי לסגור דלתות פנימיות, להבין שהשקט הוא הגנה,
לא בחירה.
אחר-כך הגיעו הבתים הארעיים:
סבתא בחיפה, האוהלים - ג’וליס, שדה תימן, ביר-גפגפה, האגם המר.
בכל מעבר למדתי שיעור אחר על מה שאפשר לקרוא לו “בית" :
לפעמים הוא קיט־בג, לפעמים פנס שמאיר רק לעצמו.
באוהל הסיירים ירד גשם חזק. הייתי אמור לשמור, ונרדמתי,
וכשחזרו המדריכים מהסרט - כל המחלקה שילמה את המחיר.
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את משקל האחריות:
אשמה בלי כתובת ברורה, שכאב לה יותר מהעונש עצמו.
ובהמשך- סדיר, קבע, מילואים, מלחמות -
נחרצו בי קווים חדשים: עייפות, פחד,
וגם, במפתיע, כוח לעמוד.
במלחמת ההתשה חיינו בבונקר על גדת התעלה.
אבק החול נכנס לעיניים ולמחשבות.
תלינו תמונות של טוויגי, לכודה ברשת דייגים,
רמז לעולם אחר שחיכה איפשהו מחוץ לטווח הפגזים.
עכברים התרוצצו בין רסיסים -
עד היום אני מדמה עכברים בזווית העין.
אחרי המלחמות באה דירת השכירות בגבעתיים.
מיטה חורקת באהבה כשהייתה מגיעה אשתי לעתיד,
עם כריך שניצל בשקית.
כשהמשכירה זרקה אותי מיד-
למדתי שיעור נוסף על מקום שאי-אפשר להחזיק בו בכוח.
על יום כיפור- קשה לכתוב, אבל החובה- חובה:
מול איסמעיליה באוהל סיירים- הקולות, ההדים,
הכלבים הרעבים בלילות, הנבירה בחול,
עצמות אדם לבנות מבריקות בזריחת בוקר.
דברים שנאטמים שנים בנפש,
ורק המילים, הרבה אחר-כך, מעזות לגעת בהם.
כשחזרתי ללמוד בחיפה, גרתי במעונות עם סטודנט צעיר.
בסופי שבוע חזרתי לאישה בהיריון ולילד בן שלוש,
ויום אחד גיליתי שחברת הסטודנט שוכבת במיטתי - ממש תחת מצעיי.
אפילו המקום שהאמנתי שהוא “שלי" התברר שהוא לא שלי .
חייתי במקומות רבים.
חלקם מביכים, חלקם שקטים מדי, חלקם טובים במפתיע.
אבל כולם חתמו בי את אותו קוד אישי:
פחד מאובדן, בדידות שמתחבאת מתחת לשטיח,
והצורך להיאחז במשהו שיהיה באמת שלי -
גם אם רק לשבריר זמן.
