חופים הם לפעמים

חוף חדרה - מים ראשונים 

ראשית היה חוף חדרה הישן.

לא חוף של שכונה, אלא חוף ישן, מחוצה לה. בודד ומרוחק. בשבתות הגענו במשאית, מקפצת על משטחי הבטון מימי המנדט.  

הים שם היה שקט. מים סובלניים. לגונות קטנות בין סלעים, סרטנים אפורים על אבנים חשופות, צדפות דבוקות לסלע, דגיגים זעירים במים הרדודים.

זה היה חוף לא מסודר - וזה היה יופיו.

פינות חמד, צדפים, זכוכיות מעוגלות שהאדווה כרסמה את חודיהן. חוף נקי, כמעט שומם. זו הייתה ילדותי הצעירה ביותר.

היינו חופרים בחול הרטוב, עמוק. לפעמים עד קצה הזרוע, עד שהגענו למים. לעיתים ידיי פגשו יד אחרת. יצרנו מנהרות עד שהרטיבות הכריעה והכול קרס לבריכה קטנה. ישבנו בה. הגלים השקטים ליחכו בגוף, ונרגעו.

זו הייתה תחושה נפלאה. עוד לא ידעתי ממש לשחות. אבל הים ידע לשאת אותי. לא שאל לשמי, לא דרש אומץ. רק מים, חול, ידיים נוגסות. 

חוף אולגה - הים הפתוח

חוף אולגה כמה קילומטרים מדרום לחוף חדרה, היה ים אחר. הגענו אליו בימות השבוע - באוטובוס מקרטע עד קו המים.

ים פתוח, סוחף, מסוכן. כבן שתים-עשרה נסחפתי בזרם. בן דודי נסחף הרחק ממני וניצל בעזרת אחרים. אני במאמץ גדול הגעתי לאזור בטוח. חלל פי היה מלוח ומשווה לחמצן.

בגיל ארבע-עשרה לימדתי את עצמי לשחות. ים כבר לא הפחיד כל כך. בים שקט שחיתי הרחק מהחוף, נח על הגב, ידיים פשוטות לאיזון, עיניים עצומות אל השמש. שטתי כך, רגוע, והמחשבות רפרפו בין אור לחושך. בחוף אולגה- חוף מסודר- כמעט שלא היו אוצרות, הוא היה מגורף מדי פעם, ולפני הגריפה נותרו סימנים לחיים של לילה: גומיות חצי-שקופות, ארוכות, משומשות, כאילו הן ילדי המדוזות שנותרו דוממות על החוף הרטוב.

דרומה משם, בסלעי הכורכר שנפלו מהגבעה, היה החוף היפה והמסוכן מכולם. דגים וצמחייה נפלאה נגלו דרך המסכה והשנורקל. הסלעים החדים הזכירו שהים אינו מבטיח דבר. נשרטנו לא פעם, והמשכנו ליופי המסוכן שוב ושוב.

חופים רחוקים

בחו״ל טיילנו רבות, אשתי ואני בחופים רחוקים. ביוון ובאיים, בחופי הפלישה בצרפת. בגאות ובשפל. ומנגד להם- בחופי אנגליה וסקוטלנד. גם בפיורדים בנורבגיה, דנמרק ובחופים רבים אחרים. היינו גם בחופי סן-טרופה, בחופי ארצות הברית משני עברי היבשת. הכול יפה. הכול מתוייר. הכול זר. לא טבלתי בחופים אלו. היינו תיירים ותו-לא.

נסעתי פעם לבדי לפריז במסגרת הסלון האווירי. בימים הפנויים שכרתי מכונית קטנה ונסעתי מערבה. הייתי כבן ארבעים וחמש.  

בדרך לכפרי הדייגים ולסן-מישל נקלעתי לחוף שומם: דיונות צהובות, צמחייה ירקרקה-צהבהבה פזורה. נוף כלבבי. בחוף הים היו כמה זוגות. וגם אישה צעירה ואיתה ילד. הם היו עירומים כביום היוולדם. האישה הייתה צעירה מאוד, ונראתה טבעית ונפלא - יותר מוונוס היוונית.

זו לא הייתה תשוקה פשוטה. זו הייתה מכה. החופש, המרחב, הגוף שאינו מתנצל.

התקרבתי וישבתי לא רחוק מהם, לא ניגש, לא פונה, מבין באיחור כמה מצומצם היה עולמי.

מעולם לא מצאתי עוד חוף כזה.

שום דבר לא דמה לחוף המקרי והמאולתר בנורמנדי.

התרחקות

עם השנים הערצתי לים התפוגגה אט-אט, כבלון שהאוויר בו התעייף.

הוא חדל לעניין אותי באמת. היה נפלא בנעוריי. המשכתי להשתתף במשחים עממיים רק בשביל האתגר: אנדרומדה, עמק חפר, אשקלון, כינרת- שחיית חזה, בתנועות רפרוף של פרפר- אבל בלי תשוקה.

החופים התרבו והלכו.

והים, ככל שהתרחב - הלך והתרחק.