להתבגר עם כדור קטן לבן

אהבתי את משחק הפינג-פונג. לא בגלל המשחק עצמו, אלא מפני שהוא אִפשר לי להרגיש את הזמן: את הקצב שלו, את האוויר לפני ההחזרה, את הרגע שבו הכדור מתהפך- משנה כיוון ונוחת על השולחן.

שיחקתי בו מילדות, על דלתות מפורקות, שולחנות מאולתרים. התאהבתי במשחק.

שיחקתי פה ושם גם לאחר החתונה.  

בגיל 26, עם תחילת לימודי בטכניון, פחדתי משיעורי ספורט יותר מכל מקצוע אחר. הייתי מבוגר יחסית למשוחררים מהצבא, כל שכן מהעתודאים. בתחילת שיעורי הספורט התאמנו בריצה, הצעירים רצו קדימה ואני מתנשף מאחור. אחרי הריצה בחרתי לשחק במשהו מוכר- בפינג-פונג כמובן. כבר אז הבחנתי בעצמי: אני לא שחקן הוגן במיוחד. מטיל לפינות, מחפש יתרון קטן. משחק לא כדי ליהנות- רק כדי לנצח. לא אהבתי להפסיד. נקודה.

במשך השנים המשכתי לשחק במרפסת ביתי בקומה השישית. שיחקתי עם הילדים שבגרו. עם הזמן השולחן נשחק, הפלטות, העשויות סיבית, החלו להתפורר. לפעמים שימשו לשולחן ליל הסדר לאורחים שהתקבצו.

אחרי מות אשתי, ואני בן 73 מצאתי במקרה בעיתון המקומי מודעה: נפתח חוג פינג-פונג לגמלאים. הבדידות נסוגה מעט.

גם הכרתי בת זוג. בלילות, כשחזרה לביתה, היו רגעים של בדידות קשה. החוג היה מקלט זמני, משחק קטן שהחזיר קצת התלהבות נעורים. ואנשים לחיי.

לרגל יום הולדתי ה 75 הבת קנתה לי שולחן חדש שבעת מגפת הקורונה הפחית את עומס הבדידות. ברוב עוונותיי הצלחתי גם להביא לשולחן בביתי שחקניות מהחוג. והרבה דיבורים ופטפוטים. המשכתי בפלירטוט קטן עם סיבובי כדור, תחבולה, חיוך ערמומי, רגעים קטנים של תחרות וקלילות.

ושוב המקריות שבעיון בעיתון המקומי- פתיחת חוג מקצועי לפינג-פונג. הלכתי לחוג עם נכדי בן העשר להכניס אותו לעניינים. הילד לא התחבר למשחק התחרותי , ואני נוכחתי שמקצוען כבר לא אהיה, ופרשתי איתו בלב כבד.

לחוג הישן של הפנסיונרים הגיעו עם השנים יותר ויותר צעירים ואני התחלתי להינגף. החדשים רצו להתמקצע והרגשתי שאני משחק כאילו נגד עצמי. הכדור כמו שינה את צבעו לכדור אזהרה כתום.

כהכנה לפרישה הגיע המשחק המסיים שלי עם החברים הנאמנים בחוג:

עשיתי עצמי שוכח, טעיתי בשמות החברים וכאילו לא זיהיתי אותם. הייתי נורא. חלקם האמין לי.

הדמנציה שלי הייתה מסכה. לא להסביר פרישה, לא להודות בכישלון נגדם בפינג-פונג.  

זה היה המשחק האחרון, המסובך והמדויק מכולם.

והיום- אני חי הרחק. הפינג-פונג כבר נפל בדרך, אבל החיים מלאים אחרת. הזמן לא שקט יותר, אבל הוא שלי.

והמשחק האחרון?

הוא נגמר- ואני מרגיש שלם. לפי שעה.