סיפורים

המפתח של המונית היה כבד מהרגיל באותו בוקר.
לא באמת כבד, כך אמר לעצמו יעקב, אלא טעון. כאילו השנים נאספו בו שכבה על שכבה, חלודה של זיכרונות, לחישות של רחובות. ארבעים ושתיים שנים הוא סובב אותו בסוויץ’, תמיד באותה תנועה מדויקת, סיבוב קטן ימינה, השהיה של שבריר שנייה, ואז התנעה כמו תפילה קצרה בלי מילים, כזו שלא צריך לחשוב עליה כדי לומר אותה נכון.

היום, אולי בפעם האחרונה.

המונית עמדה בחניה הקבועה שלה, מתחת לעץ האקליפטוס הזקן, זה שהיה שם עוד לפניו. העץ ידע את סודותיו, את קללות הבוקר ואת האנחות של סוף היום. הקליפה שלו הייתה סדוקה, כמו הידיים של יעקב. הוא ליטף את ההגה באצבעות מחוספסות, מחווה קטנה של התנצלות.
“עוד יום אחד,” לחש, “רק עוד יום.”
כאילו ההגה יכול לענות, כאילו המונית עצמה צריכה זמן להיפרד.

יעקב היה בן שבעים. הגב כבר לא אותו גב , מתעקם קצת יותר בכל יציאה מהרכב , והברכיים מתלוננות בעיקר במדרגות של הבניינים הישנים. אבל הזיכרון? חד כתער. לפעמים חד מדי. כל נסיעה חרצה בו משהו: ריח בושם שנשאר באוויר, שתיקה כבדה במושב האחורי, צחוק מתגלגל של חיילים צעירים בלילה. כל נוסע השאיר עקבה, גם אם לא ידע, גם אם ירד בלי לומר תודה.

הוא ישב רגע בלי להתניע. הביט במראה. הפנים שנשקפו אליו היו מוכרות וזרות בו־זמנית. חריצים עמוקים בזוויות העיניים, שיער לבן עיקש שלא נכנע למסרק. פעם היה בודק איך הוא נראה לפני תחילת משמרת. היום כבר לא. מי צריך לראות אותו, חוץ מהכביש.

הרדיו דיבר ברקע. חדשות, קולות דחופים, מילים גדולות שאינן נוגעות באמת. מלחמות רחוקות, הבטחות ריקות, פרשנים שיודעים הכול בדיעבד. יעקב הושיט יד וכיבה אותו. היום הוא רוצה לשמוע דברים אחרים: את המנוע, את החריקה הקטנה בדלת הימנית, את הרחוב שמתעורר, ובעיקר את הקולות שעולים מתוכו, אלה שבדרך כלל הוא משתיק בנסיעה.

הוא סובב את המפתח. המנוע גירגר, כאילו גם הוא מתמתח אחרי לילה ארוך. ריח דלק מוכר מילא את האוויר. ריח של עבודה. ריח של חיים.

הקשר חרק ואז שתק. יעקב ידע שעוד רגע זה יגיע. זה תמיד מגיע. והוא צדק.
“יעקב, אתה פנוי?”
הקריאה הראשונה של היום. נסיעה קצרה, אמרו. שכונה ליד שכונה, כלום זמן. יעקב חייך חיוך קטן שאף אחד לא ראה.
אין נסיעות קצרות, חשב. יש רק סיפורים שלא הספיקו להיגמר.

הוא לחץ על הכפתור וענה בקול רגיל, שקט, כזה שאפשר לסמוך עליו:
“פנוי.”
ובאותו רגע, בלי שידע למה, המפתח בידו רעד קלות כאילו גם הוא מסרב להאמין שזה רק עוד יום.