פרק שני: האישה עם השפתון האדום
היא נכנסה למונית בלי לומר שלום. לא טרקה את הדלת, לא חייכה בנימוס. פשוט התיישבה במושב האחורי, כאילו הייתה שם תמיד. קולה היה ענייני, יבש, שם של מלון קטן במרכז העיר, כזה שיעקב הכיר היטב , מלון שבאים אליו רק כשלא רוצים שיראו.
כבר במבט הראשון הבחין בשפתון האדום. אדום עז, כמעט מתריס, כזה שלא מבקש אישור. הוא לא התאים לגילה, ודווקא בגלל זה משך את העין. היה בו משהו עקשן, הכרזה שקטה: אני עוד כאן.
היא הייתה אולי בת חמישים, אולי יותר. קשה לדעת אצל נשים שנשאו חיים שלמים על הכתפיים. הקמטים סביב העיניים לא היו של זקנה בלבד, אלא של המתנה ארוכה. ידה רעדה קלות כשהוציאה סיגריה מהתיק , תיק שחור, פשוט, עם רוכסן עייף. רעד קטן, אבל כזה שנהג מונית ותיק לא מפספס.
"מותר?" שאלה, והטון שלה רמז שכבר החליטה. כאילו הסיגריה היא פחות שאלה ויותר זיכרון.
יעקב הביט בה דרך המראה וחייך. חיוך של מי שראה הכול.
"אצלי הכול מותר, גברת," אמר בשקט, "רק לא לשקר."
היא הרימה גבה, הופתעה, ואז צחקה. צחוק קצר, שבור, כזה שמתחיל בביטחון ומסתיים בעייפות. היא הדליקה את הסיגריה, נשפה עשן לכיוון החלון הסגור, ורק אז פתחה מעט את החלון. העיר נכנסה פנימה , רעש, צופרים, חיים אחרים.
הנסיעה התחילה בשתיקה. שתיקה כבדה, לא מביכה. יעקב ידע, יש שתיקות שדורשות סבלנות, לא שאלות. ואז, בלי הקדמה, בלי שיבקש, היא החלה לדבר.
היא סיפרה על אהבה סודית שנמשכה עשרים שנה, עשרים. יותר מנישואים שלמים. גבר נשוי, תמיד היה נשוי, תמיד הבטיח ש"עוד מעט". פגישות חטופות, מבטים שנמשכו שנייה יותר מדי, ומלונות זולים תמיד בעיר אחרת, כדי שלא יפגשו את עצמם.
"כאן," אמרה, "אף אחד לא שואל שאלות."
הקול שלה היה יציב, כמעט ענייני, כאילו מדובר בעבודה ישנה. אבל יעקב שמע את הסדק. הוא תמיד שמע את הסדק.
"לא רציתי להיות האישה השנייה," הוסיפה, "אבל בסוף הייתי האישה היחידה שלו. לפחות ככה זה הרגיש."
הרחוב התחלף, רמזורים נדלקו וכבו. יעקב האט בכוונה, נתן למילים שלה זמן להתיישב. הוא לא שאל, לא הנהן אפילו. לפעמים הקשבה אמיתית היא פשוט לא להפריע.
ואז, באמצע פנייה, היא אמרה לפתע, כמעט בדרך אגב,
"הוא מת"
שתיקה.
"ואני חיה," הוסיפה. "וזה לא הוגן."
המשפט נפל במונית כמו חפץ כבד. יעקב הידק את הידיים על ההגה. הוא לא ניסה לנחם. לא אמר "משתתף בצערך", לא חיפש חוכמה גדולה. הוא רק האט ברמזור, נתן לה עוד כמה שניות של דרך, עוד כמה נשימות.
כשהגיעו למלון, היא כיבתה את הסיגריה על מטבע ישן ששמרה בכיס, הושיטה לו שטר מקופל, מגע האצבעות שלה היה קר. לפני שירדה, הסתובבה ואמרה בקול שקט, כמעט מבקש,
"תזכור אותי",
יעקב הנהן.
"כבר זוכר," אמר.
והוא באמת זכר. תמיד. גם עכשיו, שנים אחרי, כשהמפתח כבר כבד בידו והימים נספרים לאחור. כי במונית שלו אנשים אמרו אמת אולי בפעם היחידה בחייהם , והוא היה האיש ששמר אותה, בלי לשאול למה.
המשך מחר
