פרק שלישי: חייל, גשם ובקבוק ערק
הנסיעה ההיא הייתה בלילה חורפי במיוחד, כזה שהעיר נראית בו זרה לעצמה. גשם כבד ירד בלי הפסקה, שטף מדרכות, מחק קווי מתאר. פנסי הרחוב השתקפו בכביש כמו זיכרונות מטושטשים. יעקב כבר חשב לסיים את המשמרת כשיד מורמת עצרה אותו ליד תחנה חשוכה.
החייל עלה במהירות, כאילו מישהו רודף אחריו. המדים היו ספוגים מים, הכומתה דבוקה לכתף, ונעליו השאירו שלוליות קטנות על השטיח. ריח של בוץ, זיעה ופחד מילא את המונית , ריח שיעקב הכיר ממלחמות אחרות, משנים אחרות.
“לבסיס,” אמר החייל בקול שניסה להיות גברי, יציב. אבל הקול רעד, בקושי מורגש, כמו חוט שעומד להיקרע.
יעקב הנהן ויצא לדרך. הוא לא שאל איזה בסיס, לא כמה זמן. לפעמים עדיף לא לדעת יותר מדי. המגבים עבדו בקצב קבוע, כמו מטרונום של לילה ארוך. דקות ארוכות עברו בשתיקה. החייל הביט דרך החלון, העיניים שלו ריקות מדי לגיל שלו.
באמצע הדרך זה קרה. בלי אזהרה. הנשימה שלו השתנתה, נהייתה קצרה ומהירה.
“אני…,” התחיל, ואז השתתק.
“לא חייב,” אמר יעקב ברכות, בלי להביט לאחור.
אבל החייל כבר לא יכול היה לעצור.
הוא סיפר על חבר שנהרג. לא בקרב גדול, לא בסיפור גבורה , סתם רגע אחד רע. על אמא שמחכה לו כל לילה, משאירה אור דולק במסדרון. על זה שהוא לא ישן כבר שבועות, שכל פעם שהוא עוצם עיניים הוא רואה שוב ושוב את אותו רגע. המילים יצאו ממנו מבולגנות, רטובות מדמעות שלא ירדו.
יעקב הקשיב. כל מילה מצאה בו מקום ישן. הוא האט, ואז עצר בצד הדרך, במקום שבו הגשם היה חזק יותר והשקט עמוק יותר. הוא הושיט יד לתא הכפפות והוציא בקבוק ערק קטן, חצי ריק.
“מתנה לנוסע,” אמר, כאילו צריך להסביר.
החייל הביט בו בבהלה.
“אסור,” אמר מיד. “אסור לי.”
יעקב מזג לשני כוסות קטנים, היד שלו הייתה יציבה.
“גם למות אסור,” ענה בשקט, בקול שאין בו ויכוח.
הם שתו. הערק שרף בגרון, החזיר רגעית את הגוף לחיים. הם לא דיברו. הגשם דפק על הגג כמו לב עצבני, חזק, מתעקש. כמה דקות עברו כך , שתי נשימות שונות באותו חלל קטן.
אחר כך יעקב התניע מחדש. הדרך נמשכה, והחייל כבר ישב אחרת. עדיין שבור, אבל מחזיק. כשהגיעו לשער הבסיס, האורות הלבנים סנוורו לרגע. החייל ירד, ואז חזר צעד אחד לאחור וחיבק את יעקב. חיבוק חזק, נואש, כזה שלא שואלים עליו שאלות.
“תודה,” לחש, והלך.
שנים אחר כך, יום אחד רגיל לגמרי, יעקב מצא מכתב בתיבת הדואר. כתב יד צעיר, מוכר מדי.
“אני חי בזכותך,” נכתב שם. לא יותר.
המכתב עדיין בארנק שלו. מקופל, דהוי, נפתח ונסגר אינספור פעמים. כמו לב שנפגע פעם אבל המשיך לעבוד.
ההמשך מחר
