מדי פעם זה קרה- היינו שלושה.
לא מתוך תכנון מראש, כך הסתדרו הדברים: היינו שנינו עם החברה הטובה של אשתי. ברגעים שלדעתי ראויים לציון.
- הכבלים
פעם, כשכבלי הטלוויזיה היו מצרך נדיר, חיברתי חוט עוקף ממחבר השכנים. מעשה קטן, לא הכי תמים, שפתח צוהר לעולם אחר.
ישבנו בסלון בליל שישי- אנחנו והחברה הרווקה. המסך האיר את החדר באור כחלחל. צפינו בסרטים שסומנו “למבוגרים בלבד”.
לא דיברנו הרבה. ואז, תוך כדי צפיה, היא אמרה, ומבטה נעוץ במסך:
"כמו ארטיק זאת מלקלקת.”
המשפט היה מדויק מדי. לא גס- עובדתי. הרגשתי תזוזה פנימית- במקום עמוק בתוכי, ליד הרמזור הכתום המהבהב כבר שנים בקרבי.
ואז את, אשתי, שאלת בקול יומיומי, סתמי למדי:
"קפה או תה - מה להכין?”
ברגע אחד חזר העולם למידותיו. שני אורות עמדו מולי- האור הכחול של המסך, והאור האדום, אור האיסורים. כבר אז ידעתי: משהו בי עוצר.
2. הטיול
בעשרים ושלושה באוגוסט חגגנו לך ארבעים וחמש בחו״ל. נסענו מבריסל דרומה. שדות ירוקים נפתחו משני הצדדים, כאילו הארץ פותחת את שעריה אלינו. שוב היינו שלושה- והמוטיב חזר.
בצהריים חנינו בקרחת יער. הלכתי להכין לך הפתעה, נמשכתי אל המקום שבו האור נשבר. ואז ראיתי אותה- החברה- כורעת בין השיחים, לבנה ומופשלת באור השמש, נועצת מבט לא ברור. לא הזמנה, לא דחייה- רק נוכחות.
עמדתי שם לשבר שנייה וחשבתי: צעד אחד יספיק לחבר בינינו. משהו בי משך קדימה. משהו אחר, שקט יותר, החזיק אותי.
עשיתי עצמי לא רואה. עינינו כמעט נפגשו. פניתי הצידה, קטפתי ענף ירוק וליקטתי פרחי בר.
כשהבאתי לך את הזר, שמחת באמת והתרפקת אלי. התרגשתי לגופך.
לקראת חצות מצאנו חדר בכפר נידח. כולנו בחדר אחד- החברה בפינה, אנחנו על מיטה זוגית צרה ולא נוחה. ללא רעש התגפפנו. לא יכולתי להתאפק. המאבק התנהל בקרבי בלי מילים: תנועה ועצירה, שוב ושוב. הכוח העוצר התעורר בכל מבט, בכל חיכוך שקט.
בבוקר האיכרה פרסה מפה על שולחן בחוץ. שולחן מלא כל טוב– כולל ירקות טריים מהגינה, לחם פריך ורך. החיים חזרו לשגרה.
3. השקע
שנים לאחר מכן התקשרה החברה ביקשה מאשתי שאבוא לבדוק שקע חשמלי. “אין מגע,” אמרה.
אמרתי שלום לאשתי, אמרתי שלום יקירתי, ויצאתי. כבר בדרך ידעתי שזה אותו רגע, רק בלבוש אחר.
היא פתחה לי בחיוך- בטרנינג אדום. הגוף שלה התנועע בחופשיות בתוך הבגד. שמתי לב- וכמו התעלמתי. התכופפתי, בדקתי חוטים. הידיים עבדו, הראש שתק.
היא התכופפה לידי בהתעניינות. בזווית העיין נדמה היה לי שראיתי את הפרי האסור. ושוב שמעתי את אותו לחש, ואחריו את אותו שקט כבד. הכוח העוצר שנמתח בינינו החזיק אותי.
תיקנתי. פטפטנו רגעים אחדים. היא הציעה עוגה וקפה. התנצלתי ויצאתי.
בדרך הביתה הבנתי: יש בי כוח שעוצר בעדי להיות גבר.
הסוף:
וכשאשתי חלתה, לפני כשתים-עשרה שנה, משהו נסדק. ועם הזמן, הקשר עם החברה נמוג ונעלם.
