השפם

הכול החל כמה שנים לפני גיל ארבעים- אותו גיל שבו אתה מבין, לאט, שאינך צעיר לעד. כמה שנים קודם סיימתי את לימודיי, וכבר נולדו לנו שני ילדים. בלונדינים, אהובים. הייתה לי עבודה מסודרת ותחושה שהעולם עוד פתוח. בערבים למדתי אמנות, שיחקתי בדמיון מודרך, השתתפתי באירועים מודרניים שעוררו אותי- וגם ערערו במידה.

בעבודה הייתי סביר. סביר לגמרי. תכננתי פרטי מערכת קטנים וגדולים לפרויקטים שרובם לא התממשו. השתדלתי להשתלב בלי להתבלט. בדיעבד אני מבין שבניתי לי אשליה: עולם שבו אני עובד בשקט, מבלי להיות נתון כל העת למבטם ולשיפוטם של אחרים.

הרקע הזה חשוב, אבל לא בו התחיל העניין.

מי שהוציא אותי מהשגרה היה קצין זוטר בחיל האוויר. באותה תקופה עסקנו בתכנון מטוס ה-״לביא״, על פי מפרטים מדויקים של החיל. איני יודע מי מימן מה, אבל ברור היה שהם לא רק עקבו- הם שלטו.

אני הייתי בורג קטן. אחראי על בלימת גלגלי המטוס. הקצין שמונה לעקוב אחר עבודתי היה אדם מוכשר מאוד, חד, וגם בלתי צפוי. סרן, נדמה לי. הוא הגיע אחת לכמה ימים לבדוק התקדמות ונתונים. ההחלטות האמיתיות התקבלו בישיבות רחוקות ממנו, אבל נוכחותו הספיקה.

ואז הבחנתי בהפרעה.

ללא ספק הוא היה גבר מרשים, אבל מה שלא הצלחתי להתגבר עליו היה שפמו: שחור, עבות. משהו בשילוב בין השפם לפיו- אולי תנועת הדיבור- קטע אצלי את זרם המחשבה. ברגע שדיבר, איבדתי ריכוז. במקום לשמור על קשר עין, גלש מבטי אל פיו, אל תנועת השפם. ונתקעתי שם.

לא ידעתי מה לענות לו. שאלות פשוטות הותירו אותי ריק. לעיתים חשבתי שהוא מבחין בכך, אולי אף נהנה מן המבוכה. איני יודע. מה שברור הוא שלא שלטתי בזה.

מעולם לא חוויתי דבר דומה. גם לא מאז. והיום- אני מעל גיל שמונים.

העניין נמשך כמה מפגשים. לא מצאתי דרך להיחלץ ממנו. ואז, כמעט במקרה, חבר הציע לי עבודה אחרת, נחותה בהרבה. קיבלתי בלי היסוס. ידעתי שאני מוכרח לצאת משם כדי לשמור על שפיותי. כעבור חודשים אחדים נסגר פרויקט ה״לביא״ כולו.

רק בדיעבד עלתה בי מחשבה אחרת. באותן שנים החלו הנשים- אלו שאני נמשך אליהן באופן פשוט וטבעי- להסיר את שיער גופן. תחילה מבתי השחי, אחר כך מאזורים נוספים. משהו בהן נעשה חלק, צעיר, כמעט חסר גיל. פחות גוף, יותר משטח שהתגלה.

ואז הופיע הקצין-
עם שפמו העבות.