פרק חמישי: העיר בלילה והבדידות
זו הייתה הנסיעה האחרונה של הלילה. לא קריאה בקשר, לא יעד מסומן על המסך, לא קול שיבקע את הדממה. רק הוא והמונית, והוא והעיר. העיר נפרשה לפניו כמו גוף עייף שנשכב סוף־סוף לנוח , חלונות כבויים, תריסים מוגפים למחצה, אורות רחוב רועדים כאילו גם הם מתקשים להישאר ערים. חתולים חצו את הכביש באדישות של מי שכבר ראה הכול, בלי להיבהל, בלי להאיץ. יעקב נסע לאט. לא מתוך זהירות, אלא מתוך הבנה שקטה. אין למהר. אין לאן.
המונית גלשה ברחובות שהוא מכיר בעל־פה, רחובות שחרטו את עצמם בזיכרונו במשך עשרות שנים. כל סיבוב היה זיכרון, כל פינה חיים של מישהו אחר: זוג שרב כאן, ילד שבכה שם, אישה שירדה בלילה עם מזוודה קטנה ועיניים אדומות. הוא השאיר את הרדיו כבוי. גם החדשות וגם המוזיקה הרגישו מיותרות. השקט היה חלק מהנסיעה, אולי הנוסע האחרון. המנוע פעל בקצב קבוע, מונוטוני, כמו לב שעובד מתוך הרגל ולא מתוך תשוקה.
המחשבות מצאו אותו בלי מאמץ, כמו תמיד בשעות האלה. הוא חשב על אשתו, שנפטרה לפני שלוש שנים, בלילה שקט מדי, דומה להפליא ללילה הזה. הוא זכר את הכיסא הריק במטבח, זה שמאז אף אחד לא ישב עליו באמת, ואת הספל שנשאר בדיוק במקום שבו הניחה אותו בפעם האחרונה כאילו עוד רגע תחזור לקחת לגימה. בהתחלה עוד היה מדבר אליה בקול, מספר לה איך עבר היום, מי ישב מאחור. אחר כך רק בלב. היום אפילו זה כבר נדיר. לא משום ששכח, אלא מפני שהכאב התחלף במשהו אחר, חלל שקט, חסר צורה, שמתרחב לאט.
הוא חשב על הילדים, טוב להם. באמת טוב. יש להם חיים משלהם, עבודה, ילדים, עייפות אחרת. הם מתקשרים, מבקרים בחגים, שואלים לשלומו. אוהבים אותו. אבל כבר לא צריכים אותו. לא באמת. הידיעה הזו התיישבה בו כמו אבן קטנה בכיס , לא חונקת, אבל נוכחת תמיד. היא כאבה יותר ממה שהיה מוכן להודות, אפילו בפני עצמו.
המונית הייתה הבית האחרון שנשאר לו. המקום היחיד שבו היה לו תפקיד ברור וחד־משמעי. כאן הוא ידע מי הוא: נהג. מקשיב. מחזיק דרך. מחזיר אנשים למקומם, פיזית ונפשית, גם בלי שהתכוון לכך. כאן הכול היה פשוט, וכשכיבה את המנוע בסוף משמרת, גם הוא היה כבה קצת, כאילו חלק ממנו נשאר חונה בצד הדרך.
כמה אנשים הכירו אותו בלי לדעת את שמו. כמה פעמים אמרו לו “תודה אחי”, “לילה טוב”, וירדו מהמונית עם לב קל יותר משהיה כשנכנסו. כמה סיפורים הוא נשא על גבו, בגידות, פחדים, אהבות סודיות, וידויים של שיכורים ואמיתות של פיכחים מבלי שאיש יישא את הסיפור שלו. הוא היה קופסה סגורה של אחרים, מחסן של חיים זרים.
ברמזור אדום, באמצע צומת ריק מאדם, הוא עצר. האור האדום שטף את לוח השעונים בגוון זר, כמעט אלים. יעקב נשען לאחור, הוציא נשימה ארוכה, ולחש, כמעט לעצמו, כמעט לעיר:
“גם לי יש סיפור.”
המכוניות שממול חלפו במהירות, האור התחלף לירוק, והעיר המשיכה בדרכה, אדישה ומדויקת.
אבל לא היה מי שישמע.
הסוף מחר בפרק השישי
