באיזה רגע לא ברור היום נזכרתי במשה אפשטיין.
אין לי מושג כיצד נקלט השם הזה בזרם השמות העולים במוחי בזמן האחרון, לעת זקנתי.
את מוישה אני מניח שאני מכיר מאז גיל ארבע- מגן הילדים של מוניה ועליזה. הוא בוודאי הגיע עם אימו, ואני עם אימי. איני זוכר דבר מאותה תקופה, אך מכיוון שהמשכנו יחד באותו בית חינוך, ודאי היינו גם בגן הטרום-בית-ספרי שבקצה המתחם, ליד חורשת האורנים. מוישה נראה לי תמיד גדול ומבוגר ממני.
היינו סוג של חברים. אולי מכיתה ג', אולי פחות. ובכל זאת היה בינינו קשר כלשהו.
בכיתה ב' הוא כבר מופיע בבירור בזיכרוני. המורה חלתה ונעדרה כמה ימים. מי יודע במה. כעבור זמן קצר נפוצה שמועה מבוססת: מוישה ודליה הלכו לבקר את המורה עם זר פרחים ביד. הם גרו קרוב אליה, בשיכון- השכונה שבה גרו רוב ילדי העובדים.
אני זוכר את הזעם ואת הלגלוג שפרצו בכיתה. וכמובן את הקריאות:
"מוישה ודליה מתחתנים".
אולי ההורים דחפו- מתוך רצון לקדם את ילדיהם. אולי לא. כך או כך, שניהם התאימו למשימה: ילדים שהצטיינו בלהיות “טובים".
שנים אחר כך הגעתי בשליחות כלשהי לביתו של מוישה. לא תיאמתי מראש. חיכיתי זמן רב, עד שאימו צעקה:
"צא כבר, מושיק, הגיעו אורחים. הריח שלך בכל הבית.”
מוישה יצא ורכס את מכנסיו בקפדנות על כרסו.
פעם הוא סיפר לנו שהוא לוקח זכוכית מגדלת לביקור בבית השימוש.
הרכיב משקפיים מגיל צעיר, ואני זוכר עד היום כיצד היה נושף עליהם באיטיות ומנקה במטלית קטנה ומיוחדת. ילד מסודר מאוד. אביו היה מודד מוסמך- תואר מכובד אז- והרבה מתורת האב עבר אל הבן.
היינו בני שתים-עשרה כשהלכנו, קבוצת בנים, לפעולה בקן של “השומר הצעיר”. הקן היה בצד השני של המושבה שכבר הפכה לעיר. היינו מגיעים לתחנה המרכזית, ממשיכים לכיוון “אחד העם”- בית הספר של העשירים- נכנסים לשדרת הפיקוסים, ובסוף הירידה שכן הצריף רחב הממדים: הקן שלנו.
לפני סוף הירידה, בצד ימין שלה, עמד ספסל באפלולית צפופה. שם ישב ג'וני- הבחור המוכר עם הברילנטין המרוח על שערו השחור. הוא קרא לנו, הכניס אותנו לסודות היותו גבר “על ממש”. מוישה גילה יוזמה, מדד את אורכו בשיבר ידו ואישר את הנתונים שג'וני סיפק.
מעט אחר כך, הייתה לנו פעולה עם עמיחי, מדריך משכבת אחותי הבוגרת- שחיזר אחריה בדבקות. בפעולה הסביר עמיחי על חינוך מיני. לנו, הבנים, כבר לא היה צורך: קיבלנו מידע מג'וני. ההרצאה של עמיחי הייתה מסודרת, אחראית- ומשעממת.
עם הזמן, ולפני גיל ארבע-עשרה, שכבת הגיל שלנו בקן התפרקה. מוישה המשיך עם קבוצה צעירה יותר. גם בן-דודי הלך לשם.
בסיום כיתה ח' התפזרנו. בכיתה ט' מצאתי את עצמי לומד עם מוישה במגמה א', בכיתת מכניקה ב"אורט" נתניה. נסענו בהסעות מיוחדות. מאחר שהתחנה שלי הייתה בין האחרונות בעיר, תמיד עמדתי באוטובוס, ותמיד חטפתי צ'פחות מתלמידי הכיתות הגבוהות. מוישה לא חטף. היה בו משהו שלא הזמין חבטה.
כך המשכנו. מוישה היה תלמיד בינוני-פלוס, אך רציני ובעל ידי זהב. בסיום הלימודים רובנו התגייסנו. אני, שנראיתי ותפקדתי עדיין כילד, דחיתי את הגיוס והמשכתי ללימודי הנדסאות בחיפה. מוישה המשיך בלימודים גם הוא, אבל בתל אביב.
רצה הגורל והתגייסנו באותו יום. לאחר הטירונות נפגשנו שוב- בקורס להכשרת טכנאי צריח לטנק הפאטון, שהיה אז סודי. היינו כתריסר חניכים. מוישה היה בטוח בעצמו, ממוקד, בעל כושר לימוד שהקנה לו זכות להישאר בהדרכה. אני, החלש גופנית, נשלחתי לשטחי האש.
במסגרת אותה הכשרה, מוישה, שידעתי שכבר מזמן איני מחבב אותו, כינה אותי בין החבר'ה “זרגי”. הייתי תמים מדי להבין למה הכוונה.
בשיחות שהתנהלו בקורס על כל נושא שבעולם, סיפר מוישה לחבר'ה שבן-דודי- זה מהשכבה הצעירה בשומר הצעיר- אמר שצביקה יודע לעשות רק דבר אחד עם איבר מינו (כמובן הוא השתמש במילה אחרת). לא אשכח זאת לעולם.
אז הנחתי שמוישה הלך עם בן-דודי לזונות. זה היה מקובל אז. אולי. אולי סתם התרברב. הרי היה די מגושם, ונזקק לזכוכית מגדלת.
בסיום הקורס, מוישה- שהיה מוכשר בציור- מילא את לוח הכיתה בקריקטורות בגיר ובכותרות נלוות. אני הונצחתי שם: כ“זרגי".
מאז אבדו עקבותיו. אני בטוח שהצליח במעשיו.
וברור לי שגם לא כתב, ולא יכתוב עלי, ב"היסטוריה" שלו.
