איחולים
"מי אחרון?"
האישה עם תינוקת הרימה מבט: "אנחנו."
לרגע תהיתי אם היא מתכוונת לעצמה ולתינוקת, או שהיא פשוט אוהבת לדבר על עצמה בלשון רבים. לא שאלתי, רק חייכתי לעצמי והתיישבתי מולה.
"אתה צריך להירשם," היא אמרה.
"איפה?" סובבתי את הראש לחפש דף או פנקס, כמו שאני עושה במשרד ממשלתי שהסברים לא נחשבים בו לחלק משירות.
"בחדר, על השולחן, יש רשימה. תירשם בשקט, שלא תעיר את הבת שלי."
עכשיו ידעתי שהתינוק הוא בעצם תינוקת. מידעחשוב שלא ברור לי מה לעשות איתו.
יצאתי, נרשמתי, חזרתי, ושאלתי בשקט כמה זמן ייקח עד שיגיע תורי. שתיקה. אולי לא שמעו, אולי לא אכפת, אולי באמת אף אחד לא יודע. בחרתי באפשרות השלישית, הכי אופטימית לטעמי.
זה יכול להיות כי לא שמעו אותי, כי לאף אחד לא אכפת, או כי אף אחד לא יודע. החלטתי לבחור באפשרות השלישית - אופטימיות במינימום השקעה.
פתחתי משחק מבוכים ועכברים. העכברון שלי נתקע. לחצתי חזק יותר והוא פשוט התיישב בצד וצחק עליי. סגרתי את המשחק לפני שאמצא את עצמי מתווכח עם ציור.
הסתכלתי על האישה. "לא היה קשה לבוא עם הילדה?"
היא חייכה: "קשה? היא שוקלת פחות מחמש קילו."
'כן, קשה יכול להיות גם במובן של כבד'עברר בראשי והסברתי שהתכוונתי למאמץ, לא למשקל.
"אה. אז כן... קצת קשה. אבל חייבתי להביא אותה. יש לה בעיות בלב."
"למה לא לאחל בשבילה בלי להביא אותה?"
לא יודעת. חברה שלי אמרה שחשוב שהיא תאחל בעצמה."
"והיא… יודעת לדבר?"
"לא, אבל אפשר לאחל בלב."
"אז איך היא תבין שצריך לאחל?"
היא שתקה.
מהצד נשמע קול: "אפשר לאחל עבור אחרים!"
ואחר הוסיף: "לפחות זה לא מזיק."
מצאתי את הדובר - סבא לבן שיער ושפם, עיניים של ילד שמכיר טריקים.
"אתה פה בשביל הילדים והנכדים?" שאלתי.
"בעיקר בשביל אשתי, שתמשיך לאהוב אותי."
"ובשבילך?"
"אם יישאר מקום ברשימת האיחולים."
"מה זאת אומרת? זה במכסה כמו תקציב המדינה?"
אנשים צחקו. מישהו מלמל: "שום דבר לא אינסופי, חוץ מטפשות."
לא ידעתי אם להיעלב או להסכים.
חשבתי מה אני רוצה לאחל.
ואז התינוקת בכתה.
האם ליטפה אותה ולחשה שיש לה פגם בלב, והפתרון היחיד הוא לב חדש.
נשמתי עמוק.
"אז… כדי להציל אותה, מישהו אחר צריך למות?"
עיניה האדימו.
הסבא התערב: "היא לא מאחלת שמישהו ימות. היא מאחלת שאם יקרה האסון, שייתנו את הלב לבת שלה."
הבנתי אותו ובכל זאת משהו צרב בי.
פתאום ראיתי שכל איחול אישי הוא משא ומתן סמוי על חשבון מישהו אחר.
כסף, בריאות, הצלחה - תמיד יש מי שמשלם.
האם הוגן בכלל לאחל? או שזה רק שם קוד לאנוכיות מצופה בסוכר?
כשסוף סוף נכנסתי לחדר האיחולים, רציתי לאחל לעצמי להיות פחות אנוכי.
אבל מיד עלתה מחשבה אחרת: למה?
למה לא להיות כמו כולם?
'אם לא אני לי, מי לי? ואם אני בשביל אחרים, מי הם בשבילי?'
דפיקה בדלת. בחור צעיר הציץ פנימה:
"אתה מתכוון להשתקע פה?"
פתאום חשבתי, אם כבר יש לי הזדמנות, למה לבזבז אותה?
אפשר לאחל שהילדה תקבל לב חדש ושאהבתו של הסבא ואשתו לא תיגמר ו…
אבל אז הראש של הבחור נדחף שוב פנימה:
"נו, מה קורה איתך?"
נדתי בראש, איחלתי במהירות בשביל הילדה והסבא, ויצאתי.
סיימתי להיום.
יש לי את כל החיים לאחל גם לעצמי, אם ארצה.
בדרך הביתה המשכתי להתווכח עם עצמי:
האם בכלל מוסרי לאחל משהו לעצמי אם יש סיכוי שמישהו אחר ישלם את המחיר של ההתגשמות?
ואם לשים מוסריות בצד, נשארת עוד שאלה פשוטה: מה באמת עדיף? לאחל בריאות טובה ולקוות שזה יקרה,
או לקום כל יום, להתעמל ולהחליט שהבריאות שלי תלויה בי ולא באיחול?
ובעניין הכסף, מה עדיף: לחלום על זכייה בלוטו, כמו כל אותם אנשים שקיבלו הון בן לילה, הסתנוורו מהקלות שבה הגיע ובגלל זה גם בזבזו אותו במהירות עד שנשארו עם פחות ממה שהיה להם קודם, או ללמוד להרוויח בכוחות עצמי יציב, מדוד, מספיק כדי לספק את מה שאני צריך מבלי להתפלל לנס?
בסופו של דבר הרגשתי שלא באמת חסר לי משהו. מה שיש לי כבר עכשיו, הוא יותר ממה שיש לרבים. ואם צריך שינוי, עדיף שאהיה זה שמייצר אותו ולא שאחכה למתנה שמימית שתיפול עליי במקרה.
לכן הגעתי למסקנה אחת, ברורה ופשוטה: להיות השמיים של עצמי מרגיש הרבה יותר נכון, מרגש ומפייס.
