התעוררתי באישון לילה, לא לקול אזעקה ולא מחלום בלהות, אלא בגלל אויב ותיק ואכזרי שאינו יודע רחמים - השלפוחית שלי.
לחץ פנימי שהלך והתגבר עד שנדמה לי שאני שומע אותו בתור הד, כמו תוף קטן שמתופף מבפנים. ניסיתי לנעול כפכפים, אבל באמצע התהליך ויתרתי – הבנתי שכל שנייה מיותרת עלולה להסתיים באסון רטוב ומביך.
יצאתי חצי נעול, חצי יחף, מתנדנד כמו שיכור במסדרון של אוניית קרוז רעועה, אבל היעד שלי היה מטר וחצי ממני – דלת השירותים. מבעד לחריץ שבין הדלת לרצפה בקע אור- סימן מבשר רעות. ניסיתי לסובב את הידית, אך היא סירבה להיכנע. מבפנים עלה קול עקבי ומכעיס של מים ניתזים. מקלחת! בשלוש בבוקר! דווקא עכשיו, כשאני על סף פיצוץ אטומי. נשמתי עמוק - טעות. הלחץ רק גדל.
חיכיתי. ניסיתי שוב לפתוח – נעול. שוב ושוב. הדלת עקשנית, האדם בפנים עקשן ממנה. ההבנה שאולי אני לא אצליח להתאפק ירדה עליי כמו גל של חום, שהפך מיד לזיעה.
החלטתי לנטוש את הקרב על הידית ולעבור לחזית אחרת. נגררתי לחלון החדר, שם מחכה תמיד בקבוק הלילה שלי - כלי פשוט, שקוף, אך עבורי הוא יותר מחבר. שלפתי אותו מהמגירה... ואז גיליתי שהפקק סגור בנעילתה של לסת פיטבול שתפס את הבקבוק כאילו היה עצם עסיסית.
מי סגר ככה? בטח לא אני - הרי בדרך כלל אני בכלל שוכח לסגור. המחשבות שלי מיד קפצו לחשודה הקבועה - המנקה הטרחנית. אותה אחת שתמיד "מסדרת" דברים כדי "שיהיה מסודר" ודווקא כשאני נמצא בתוכם (כמו במיטה) משתמש בהם : הכפכפים שלי נעלמים ונמצאים תקועים מתחת למיטה של השכן, הבקבוק לא ליד החלון אלא מתחת לארון בגדים. והפעם היא ניסתה לפקק אותו לצמיתות כאילו היה בקבוק יין יוקרתי. נאבקתי בפקק, מסובב ימינה ושמאלה, בעוד השעון הפנימי שלי סופר שניות לאחור כמו פצצה מתקתקת.
רגע לפני שהשלפוחית שלי הכריזה על כניעה, הפקק סוף־סוף ויתר.
הכנסתי פנימה את מה שצריך ושחררתי. הרגשתי גל של אושר זורם בי, או בעצם, יוצא ממני, ועלה חיוך על פניי. אלא שהחיוך הזה דהך במהירות כשהבנתי שהבקבוק כמעט מלא, והשלפוחית עוד לא סיימה את נאום הניצחון שלה.
לא הייתה ברירה, הייתי חייב לצאת למסדרון החשוך כדי למצוא יעד חלופי.
המסדרון היה כמעט חשוך לחלוטין. רק פה ושם אור חמק דרך דלתות חצי סגורות. צעדתי לכיוון שירותי המבקרים בקצה המסדרון, מתפלל שיהיו פנויים. כשהתקרבתי – שוב אור מתחת לדלת. ניסיתי את הידית - נעול. דפקתי קלות - כלום. דפקתי חזק יותר. ואז קול עצבני: "תפוס! לך מכאן!"
טוב, נזכרתי שיש עוד חדר שירותים בהמשך המסדרון. התחלתי לצעוד לשם, והאדרנלין החזיק אותי ערני. פתאום דלת מימיני נפתחה בחריקה איטית.
הצצתי בזווית העין - חצי גוף, חצי צל, משהו לא ברור. האצתי את צעדיי. ואז, עוד דלת, ועוד אחת.
הרגשתי שאני משתתף בסרט אימה דל תקציב: צללים של דמויות נעות בגרירת רגליים או הליכנים עם פנים מעוותות במאבק פנימי, יד אחת לוחצת על המפשעה ויד שנייה אוחזת בבקבוק למי מלא למי חצי מלא. קונצרט של גרירת כפכפים, נקישות הליכונים, וחריקה של גלגלי כיסא גלגלים. נהמות חרישיות ליוו את הממרדף הלילי אחרי שירותים פנויים כמו תזמורת תלמידי כיתה ב' בבית ספר לחירשים.
חצי רץ־חצי קופץ - הכפכף השמאלי נפל בדרך - הגעתי לשירותים המיוחלים. הידית בדיוק החלה להסתובב. הנחתי את ידי עליה, משכתי בכל כוח – והדלת נפתחה. שמעתי "ויש" של מישהו אף החוצה לשמאלי. דחפתי אותו הצידה ונכנסתי. סגרתי ונעלתי. מבחוץ נשמע קול: "שלי! שלי!" אני מחזיק חזק, רועד או מפחד שיפרצו או מציפיה של שחרור.
יד אחת על הבריח, השנייה מרוקנת את הבקבוק, ובשלישית… טוב, נניח לזה. ההקלה הייתה מוחלטת. כמה מעט צריך גבר כדי להיות מאושר - בקבוק ריק ושלפוחית רגועה.
בעודי מתענג על הרגע, שמעתי בחוץ אחות קוראת: "תזוזו! נו כבר! אני רוצה לפתוח את שירותי הפרסונל". חיכיתי שהרעש יירגע, הצצתי החוצה – המסדרון ריק. חזרתי לחדר לאט, נהנה מהדרך כמו חייל שחוזר ממשימה מוצלחת. כל המיטות תפוסות בגופות ישנות. נשכבתי גם אני.
המים במקלחת עדיין זרמו. ידעתי שההקלה תחזיק חצי שעה במקרה הטוב, אבל זה לא שינה לי. הבקבוק, ריק ומרוצה, חזר למקומו ליד החלון, (אולי לא פקוק כרגיל, למי אכפת) מסתיר את האור הארור של הפנס שבחצר. לחשתי לו: "תודה, חבר. אתה החזית האמיתית במלחמות האלה".
הוא, כהרגלו, לא ענה.
הפעם הבאה שהתעוררתי לא הייתה מהשלפוחית - היא דווקא הפגינה נדיבות. מה שהעיר אותי היו טריקות דלתות, אור מסנוור, וקול נוזף: "מי עוד לא התרחץ הבוקר?" חייכתי לעצמי. "את יצחק לא צריך להעיר - הוא כבר התרחץ… בשלוש בבוקר". החיוך שלי עלה כי לא התכוונתי לבטא את הידיעה הזו. "נקמות קטנות יכולות להיות כל כך מספקות, נכון יקירתי?" אמרתי לשלפוחית ורצתי לשירותים.
ליתר בטחון.
טוב, עוד לילה יבש מאחוריי. מי היה מאמין שזה יכול להיות יותר מספק אפילו מחלום רטוב.
