פרק שני – כשהלבבות נפתחים בעל כורחם
הימים הבאים הפכו את חייו של יואב למסע מוזר , מסע פנימי שהוא בכלל לא ביקש לצאת אליו. העולם סביבו נראה זהה, המשימות היומיומיות נשארו כמו שהיו, אבל כל אדם שחלף לידו הפך פתאום לשער פתוח, לחלון שקוף לנפש שמסתתרת מאחורי עיניים, לבגדים וקול רגיל לגמרי.
הוא הלך ברחוב והרגיש שהוא קורא ספרייה שלמה: כרכים עבי-כרס של רצונות קטנים, קנאויות חבויות, פחדים שאנשים אפילו לא הודו בהם לעצמם. הוא גילה שאנשים יכולים לחייך ולברך ב"בוקר טוב", בזמן שבליבם הם בורחים, נלחמים, חולמים או נשברים.
במעבר החצייה פגש שוטר מוכר. הוא סימן לכולם לעבור, עיניו מרוכזות בתנועה, ובכל זאת בתוכו עלתה מחשבה רכה ושברירית, כמעט מביכה:
“לו רק היה לי אומץ להזמין אותה לצאת… היא בטח תגיד לא. בטוח תצחק עליי.”
יואב הביט בו מחדש.
גבר גבוה, בטוח בעצמו, נשען על סמכות ותפקיד , ובפנים ילד קטן, רועד מציפייה.
במכולת, הזבן שהכיר שנים, האיש שתמיד עבד בשקט והתעסק במחירים, הרים קרטון ומחשבתו בקעה כמו סדק מפתיע:
“אולי אמא צדקה… אולי באמת הייתי צריך להיות פסנתרן. האצבעות עוד זוכרות.”
יואב כמעט שאל אותו על זה בקול, אבל עצר עצמו.
לראשונה מאז שהכול התחיל, הוא חש את משקל האחריות.
לשמוע כן.
להתערב לא בטוח.
העולם היה רועש, רווי חיים ומחשבות, עד שיום אחר צהריים שגרתי נשבר לפתע.
כשעלה במדרגות הבניין, כמעט התנגש באישה יפה כבת שלושים שלא פגש קודם לכן. היא נשאה קרטון גדול בידיים, שיערה אסוף בחיפזון, והבעת פניה הייתה של מישהי שמסתובבת הרבה בתוך ראשה. שכנה חדשה כנראה.
היא עצרה לרגע לקחת אוויר. יואב עמד מולה, ואז זה קרה:
גל עדין, כמעט לוחש, חדר אליו.
“הלוואי שמישהו, פעם אחת, יראה אותי באמת… בלי מסכות. בלי לנחש מי אני אמורה להיות.”
המחשבה הייתה פשוטה, כמעט צנועה , אך מלאה אמת כואבת.
לא דרמה, לא סוד גדול, רק כמיהה אנושית מאוד: להיראות.
המילים הפנימיות שלה חלפו בתוכו כמו משב חם ביום קר. משהו במילים האלה נגע בו אחרת , אולי משום שזו הייתה מחשבה שתמיד פחד להודות שגם בו קיימת.
אבל אז קרה הדבר המוזר באמת.
פתאום דממה.
לא דממה של חדר שקט, אלא דממה של היעדר מחשבה שאינה שלו.
שקט מוחלט.
יואב פער עיניים.
הראש שלו, שברגעים הקודמים היה רווי קולות כמו שוק הומה, נהיה צלול, לוחש רק לעצמו.
הוא הסתכל על האישה.
על נעמה.
והבין שממנו לא בוקע שום דבר. גם ממנה לא.
היא הרימה גבה.
“הכול בסדר?” שאלה, בקול תמים.
יואב מצא את עצמו מחייך חיוך אמיתי, לא כזה ששמים על הפנים כדי להסתיר סערה.
“כן,” אמר לאט, “אני פשוט… לומד להקשיב.”
רק אז הבין, אולי לראשונה מאז שהתעוררה בו היכולת המוזרה הזאת:
לא כל מחשבה נועדה להיחשף.
ויש אנשים , אולי מיוחדים יותר , שלצידם הכישרון שלו אינו עובד בכלל.
ובאותו רגע הוא הפנים עוד דבר:
לפעמים דווקא כשמישהו לא מדבר, ולפעמים אפילו כשאתה לא שומע
אתה סוף סוף מתחיל להבין.
ההמשך מחר
