הכול התחיל ברצון תמים לצאת לחופשה. ים, שמש, בלי רעש. אולי אילת? ים סוף? נשמע רגוע. פתחתי אתרי הזמנות עם תקציב של מאה שקל ללילה, כי למה לא לחלום. חמש דקות אחרי כבר הרחבתי למאתיים. ואז הוספתי "סביר" והגענו לחמש מאות. חצי שעה של גלילה הובילה אותי להבנה שבתור ישראלי רגיל שלא מאוגד בוועד עם כוח וקול רם בעיתונים, הסכום המתאים והגיוני מגרד את רף של אלף שקלים. מלמטה, מלמטה מאוד . וזה ליום. במקום רגיל. בלי בריכה. בלי נוף. רק כריות ואולי, אבל בספק, גם ציפות (במקום ציפיות).
חישוב מהיר הבהיר לי שסופ"ש יעלה שלושת אלפים שקל. מעל שמונה מאות דולר. בשביל שלושה לילות של בינוניות. זה כאב לי פיזית. "למה פה?" שאלתי את עצמי. אני אוהב את הארץ, בטח, אבל אהבה שכזו? במחיר הזה אפשר לנהל רומן חוצה יבשות עם סושי וטיפולי ספא. החלטתי: יוון. מערבה!
מצאתי דיל של הרגע האחרון. טיסה ומלון במחיר מצחיק. פחות מצחיק מהמצב שלי, אבל עדיין. ארזתי מזוודה, עליתי למטוס.
הטיסה לא הלכה ליעד אחד, אלא לשורת איים. הדיילת הסבירה שמדובר בטיסה מיוחדת: "אנחנו נוחתים איפה שעדיין מוכנים לקבל ישראלים. זה דינמי. אל תיקשר."
ישבתי במושב שלי, ניסיתי לקרוא עיתון. מיותר. תוך רגע התחילו לחלק שתייה חריפה חינם. האנשים סביבי, בעיקר צעירים קופצניים, שתו כאילו יש תחרות. אני, להבדיל, רק ביקשתי מים.
"אין מים," אמרה הדיילת, "יש רק וודקה, וויסקי וערק."
"מים לא?"
"לא במחיר הכרטיס שלך."
כשסירבתי, היא קראה לקברניט.
הוא ניגש אליי בחיוך מוגזם, כאילו אנחנו מכירים". אדוני, אתה חייב לשתות."
"אני מעדיף שלא."
"זה לא רשות. זה חובה.
הקברניט היה איש מכירות מפולפל וידע את כל התרגילים בהסרת התנגדויות: "כאשר עלית למטוס, עברת מתחת לשלט שבו כתוב שכול העובר מתחתיו מסכים לתנאי הטיסה במלואם."
"נו ו-?"
ברוך הבא לתקנון. סעיף 4 - שתייה היא חלק מהחוויה."
"ואם אני לא חוגג?"
"אין דבר כזה. בטיסה הזו, כולם חוגגים. זו טיסת פורקן לצעירים לפני צבא. משרד התיירות, משרד הביטחון ועמותת 'הרס בונה' יזמו את זה יחד. אנחנו מייבאים את הרעש ומייצאים את הנזקים."
"מה זה אומר בעצם?"
הצטרפה שושנה, הדיילת הוותיקה, שלחשה לי: " זה פרויקט 'מנועים חמים'. הרעיון: לתת לצעירים להתפרק לפני שהם מקבלים רובה. במקום שישברו שולחן אוכל בבקו"ם, שישברו כיסא חוף באי יווני. זול יותר ולא מקופת המדינה".
הקברניט הנהן ברצינות של סא"ל במילואים. "וככה גם יוצרים פתרון דיפלומטי. אם היוונים לא יודעים למה הם רוצים לשנוא אותנו, עכשיו תהיה להם סיבה די ברורה."
"ומה איתי? אני לא בן 18. אני רק רציתי לברוח מהמולה יום-יומית ולנוח."
"אתה נבחרת בטעות. זה דיל של 'הכל כלול ואפילו הרס בפנים'. אתה הנוסע הלא נכון בזמן הלא נכון. מזל טוב."
והוא התחילו לדחוף לי כוס ערק. ניסיתי להתנגד. "אבל למה כולם חייבים להיות שיכורים?"
"כדי שהקברניט לא יהיה לבד. סעיף 7: אין נחיתה אם יש פיכחות על הסיפון. וגם, האלכוהול מונע שאלות."
חנה, הדיילת החדשה, פתחה פתאום את הדיוטי פרי. צעירים התנפלו על שוקולד.
"שוקולד?!" צרחה שושנה, "הם לא אמורים לאכול! זה סותר את האלכוהול! הקברניט לא יוכל להנחית ככה!"
"נצטרך עוד סיבובים באוויר," רטן הקברניט, ששתה לגימה ארוכה מהבקבוק עם משקה שקוף ביד ימינו, מקרב אל פיו גם את ידו השמאלית עם כוס המלאה במשקה צהבהב .
אבל אז, בלי אזהרה, המטוס שינה מסלול.
"ברוכים הבאים למולדובה!" צהלה שושנה בכריזה. "אתם אזרחים חדשים!"
צעקות בתא הנוסעים. בחור עם גיטרה התחיל לשיר את ההמנון, אבל בלחן של 'יאסו'.
"מולדובה? למה?"
הקברניט נעמד והסביר: "זה שיתוף פעולה אסטרטגי. מולדובה צריכה צעירים. אנחנו צריכים שקט. אז אנחנו שולחים להם עודפים - בני 18 שלא התקבלו לסיירת, אבל אלופים בשוטים. הם יקבלו תעסוקה, דיור, ואנחנו נקבל פחות פוסטים בפייסבוק על 'למה אין לי זימון לגיבוש'."
"זה חוקי בכלל?"
"בוודאי. חתמת כשעברת מתחת לשלט. סעיף 12: 'אזרחות חלופית תוענק לפי צורך'."
הדיילת הצעירה לחשה לי, "האמת? יותר שקט פה. פחות ציפיות. יש אפילו ים. במרחק מה -לא יותר מכמה מאות קילומטרים, אבל זה ים."
עצמתי עיניים. ניסיתי להיזכר למה בכלל רציתי חופשה. ואז נזכרתי - רציתי מים. קיבלתי וודקה וערק, מה כבר ההבדל, העיקר שרטוב.
ואז, הדיילת הכריזה: "אנא הדקו חגורות. אנחנו מתחילים בקליטה למדינה."
"קליטה?" שאלתי.
"כן, קליטה. טקס קצר, אחר כך אתם תקבלו כרטיס SIM, דרכון מולדובני, וגישה לאפליקציית האזרחים החדשים MOLDATE, שם תוכלו למצוא שותף לדירה, או שותף לקרטון יין."
הקברניט השתעל לעברי: "ברוך הבא לתוכנית 'נוער בתפזורת'. אתה חלק מגל הפיילוט. זה לא כל כך נורא. בשנה הבאה ננסה את זה עם קפריסין."
בשלב הזה כבר לא ניסיתי להתנגד. פשוט ביקשתי לדעת אם יש דרך לחזור הביתה.
שושנה חייכה: "רק דרך משלחת של גיוס. או דרך 'האח הגדול VIP'. מה שיבוא קודם."
המטוס נחת בשדה קטן עם שלט דהוי: "ברוכים הבאים לטרמינל "עם מולדובה חי" - נמל התעופה הלאומי של מולדובה."
המסוע היחיד, הסתובב באיטיות וירק מזוודות, צידניות ושקיות של Duty Free.
עמדתי שם, עם בקבוק ערק ביד, מזוודה ביד שנייה ותחושת החמצה בכל שאר האיברים. ניסיתי לחשוב מה אני אגיד כשאשוב.
אם אשוב.
והאם יהיה עוד למי להגיד.
ואז ניגשה אליי הדיילת חנה, הגישה לי כוס מים ואמרה בעדינות:
"שתה. זה בטעות התבלבל עם הוודקה."
שתיתי.
כוס אחת. עם קרח.ונהיה לי קר. בלב. מהבנה שהשיגה אותי סוף סוף
הם חשבו שברחנו.
שהתלונות שלנו הן חוסר נאמנות.
שאם כואב לנו, אנחנו לא ראויים.
שאם אנחנו מבקשים חיים נורמליים, סימן שאנחנו מפונקים.
אז הם ארזו אותנו, מטאפורית, ואז גם ממש שלחו הלאה.למולדובה. ליוון.
לכל מקום שבו הקולות שלנו יישמעו פחות.
אבל מה שהם לא הבינו,
זה שצעקה היא לא תבוסה.
צעקה היא ניסיון אחרון להיאחז.
אנשים שלא אכפת להם, לא כותבים פוסטים.
לא עומדים בתור.
לא טסים בזול רק כדי לחזור ולהילחם שוב על הזכות לחיות כאן.
מי שצועק, רוצה להישאר.
הם הקשיבו, בטח.
והם בחרו, לא להושיט יד, אלא לפתוח דלת אחורית.
ושיגידו תודה, ושהמזוודה לא כבדה מדי.
אבל אני, על המטוס הזה, בין ארץ לארץ,
מבין פתאום שאני לא באמת בורח.
אני פשוט עייף מלהילחם על דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם.
ובכל זאת,
גם בעייפות הזו, יש אהבה.
האהבה הזאת,
שאף טיסה לא מצליחה להמריא ממנה באמת.
מוסר השכל?
מדינה לא מאבדת את האנשים שברחו ממנה.
היא מאבדת את האנשים שעדיין נשארים, אבל כבר לא מרגישים שיש בשביל מה.
ומי שצועק?
זה סימן שהוא עוד מאמין שמישהו שם שומע.
