החיבוקהחיבוק שהטעין את הלב

הם הגיעו בבוקר המוקדם, כשהשמש רק התחילה לצבוע את הדרך לחווה בגוונים של זהב.
ראבה הגבוה, עד כדי כך שנאלץ לרכון בכל כניסה לאוטובוס, אחז בידו רשימה קטנה ורשם בעיפרון אדום:"בן שש עד שמונה, שיניים שלמות, התנהגות תקינה".

רמא הנמוכה, אולי כי כל מטלות הבית היו מונחות על כתפיה הצרות, קיוותה למצוא אחד שיוכל לקפל כביסה, להשקות עציצים, ואולי גם לשחק עם חתול המשפחה ריטוטו - חתול שמקפץ ונוחת תמיד בדיוק באותו מקום, כאילו מתוכנת. ובעיקר, רצתה שיהיה מישהו לתת לו חיבוק ולומר לו "לילה טוב" בלי להתלונן שהוא "כבר גדול בשביל זה".

רענת, הבת הקטנה שחשבה שהיא כבר גדולה, ישבה לידם בשקט. היא כבר לא אהבה חיבוקים ונשיקות - אפילו מאמא ואבא - ותמיד הייתה זזה הצידה." אני כבר לא תינוקת", היא נהגה לומר, בקול שטוח שמקשה לדעת אם היא באמת נעלבת או פשוט מציינת עובדה.

הם קראו בעיתון "חדשות הרבוקר" על החווה הזאת – מקום מיוחד שבו אפשר לקבל "קטנים" שמשתוקקים לחיבוק ולנשיקה, ושגם מוכנים לעזור בבית. הכותרת בעיתון הבטיחה:" נקיים, שקטים ומוכנים לעבודות הבית". משפט שנשמע להם משכנע להפליא.

החווה הייתה שקטה. שורות של ילדים ישבו על ספסלים, לעסו כריכים זהים בגודלם ובצורתם, וצפו במדריך שמדגים איך שותלים תפוחי אדמה לפי שלבים מדויקים.
"אלה מהאוסף החדש שלנו," אמר המדריך, "ניזונים היטב, עם כל הבדיקות הדרושות, ותוחלת חיים ממוצעת של שמונים שנה אם מטפלים בהם נכון."

רמא הצביעה על אחד קטן, שיער פרוע ועיניים גדולות.
"ומה עם זה?"

המדריך הציץ במדבקה שעל חולצתו. "הממ… מאוד יצירתי, אבל יש לו נטייה לשאול יותר מדי שאלות."
"מצוין," חייכה רענת, "סוף סוף יהיה לי מי שיחזיר לי בשאלות משלו."

הם לקחו אותו הביתה, בתוך קופסת קרטון ממוחזר עם חורי אוורור בצורת משולשים שווי־צלעות.
בדרך, הילד שאל: "אז… אתם באמת תדאגו לי?"
ראבה ורמא החליפו מבט וענו יחד: "כן. עד שתהיה מוכן לדאוג לנו."

הבית שלהם היה מסודר בצורה כמעט מופלאה - כל חפץ במקומו המדויק, כל כרית בזווית קבועה, שום גרגיר אבק.
רמא הובילה אותו לחדרו. "הנה כאן תשכון… כלומר, כאן המיטה שלך."
הילד הביט בשמיכה הדקה, ומתחתיה הבחין במשטח מבריק עם חריץ ארוך. "מה זה?" שאל.
רמא משכה בכתפיים. "סתם, חלק מהעיצוב."

רענת נכנסה עם צלחת עוגיות זהות בגודל ובצורה. "תאכל ארבע - זה המינון המומלץ."
הוא חייך. אף אחד עוד לא המליץ לו על "מינון" של משהו.למעשה אף אחד עד היום לא השתמש/ במילה הזזו "מינון".

בערב, בזמן שריטוטו גרגר בקצב אחיד, הילד ירד למטבח וראה את רמא עומדת בשקט ליד הקיר, עיניה עצומות.
"אפשר קצת חלב לפני השינה?" ביקש.
היא פתחה את עיניה, פנתה למקרר ואמרה: "אין חלב… אולי שמן 5W30 ? אני חושבת שהוא טוב לשינה".
"לא יודע, אף פעם לא שתיתי שמן בשם זה. אולי אנסה."
הוא טעם ועיקם פנים. "לא, זה לא ירדים אותי. אנסה פשוט לישון בלי שתיה.
"לילה טוב," אמר והלך.
רמא קפאה במקומה. "הוא אמר לי… לילה טוב?"

בימים הבאים קרה משהו מוזר. רמא הרגישה מעין "חום פנימי" לא מוסבר. היא חיפשה ברשת – התוצאה: "סימנים לאהבה".
ראבה סיפר שגם הוא חש שינוי מוזר, כאילו משהו פועל בתוכו אחרת.

מאותו רגע הם התחילו להתנהג אחרת. יותר רכים, יותר עדינים. שמרו שלא ייפול, שלא ירים דברים כבדים, שריטוטולא  יקפוץ עליו חזק מדי.
-רמא, שהייתה רגילה להעיר לו על כל פירור על השולחן, התחילה להשאיר בכוונה כמה פירורים, "בשביל שיהיה לך מה לנגב, חמוד".
רענת, שהכריזה בגאווה שהיא "גדולה מדי לחיבוקים", התחילה להזיז לו את הכרית כל לילה כדי שירגיש נוח יותר, וכאילו במקרה להשאיר צעצוע על המיטה שלו.
אפילו הבית עצמו השתנה: האורות כובו לאט יותר, הדלתות נסגרו ברכות, והאווירה הפכה חמימה.
והכי מפתיע - הארוחות. פעם הן היו אחידות וצפויות. עכשיו, הן כללו גם דברים שהוא אוהב: פסטה, פנקייקים, ופעם אפילו עוגת שוקולד (עם תוספת קלה של משהו מבריק, אבל מי שם לב).

ואז, ערב אחד, כשישבו יחד על הספה, רמא חיבקה אותו חזק, חזק… עד שהוא צעק קלות מכאב.
היא נבהלה ושאלה בדאגה: "כואב לך משהו?"
הוא הנהן בראשו, דמעות קטנות נוצצות בעיניו. "נורא נהניתי מהחיבוק שלך… אבל הוא כל כך חזק שהרגשתי שאני נמחץ. אף פעם בחיים לא חיבקו אותי כל כך חזק. ומאיפה יש לך כל כך הרבה כוח?"
רמא חייכה במבוכה. "לכל הרובוטים יש הרבה מאוד כוח."
"רובוטים?" הוא פער עיניים. "מה זה קשור?"
"אבל… אנחנו רובוטים. אני, ראבה, רענת… מה, לא ידעת?"

הוא הנהן בשלילה, ובעיניו התחולל ערבוב נדיר של פחד ואהבה.
'מא אלורה… נון אימפורטה דַוֶורו די קוזה סיאֶטֶה פאטי.'- אז זה לא באמת משנה ממה אתם עשויים. משום מה, הילד חשב באיטלקית. ואז דיבר,"אתם יודעים… זה לא משנה לי ממה אתם עשויים. אתם המשפחה שלי עכשיו. וזה כל מה שחשוב."

רמא חייכה, ראבה ורענת הצטרפו לחיבוק. הוא היה נוקשה קצת, אבל חם יותר מכל מה שהרגיש אי־פעם.

כי בסוף, לא חשוב אם הלב עשוי בשר, פלסטיק או פלדה, מה שחשוב הוא שיש מישהו שיאהב אותך באמת.