דייט עם סודות/ש. כהן
אורי הגיע לבית הקפה עשר דקות מוקדם מהרגיל. הוא תמיד הקדים, אבל הערב היה חשוב במיוחד. הוא בחר שולחן צדדי, כזה שאפשר לראות ממנו את הדלת וגם את הרחוב. הרגל ישן, שלא הצליח להיפטר ממנו.
הוא בדק שוב את הטלפון.
“נועה בת 27, אוהבת ספרים, ים וקפה חזק.”
זה כל מה שידע עליה.
בשעה שמונה בדיוק היא נכנסה.
היא לבשה שמלה כחולה פשוטה, שערה אסוף ברישול מכוון, ועיניה סקרו את המקום בשקט של מי שמתרגלת להבחין בפרטים קטנים. כשהמבט שלה נעצר עליו, היא חייכה חיוך קצר, כאילו שמרה את שאר החיוך לפעם אחרת.
"נועה?" שאל.
"אורי?"
הם לחצו ידיים, התיישבו, והמלצר הגיע מיד כאילו המתין לרגע הזה.
"קפה שחור בלי סוכר," אמרה.
"תה נענע," אמר אורי.
היא הרימה גבה. "גבר שמזמין תה בדייט ראשון. אמיץ."
"או מבוגר," חייך.
השיחה התחילה כמו כל שיחה של שני זרים: עבודה, תחביבים, מזג אוויר, תל אביב יקרה מדי, סדרות שאף אחד לא באמת מסיים. אבל מתחת למילים הרגילות ריחף משהו אחר. שניהם שאלו שאלות זהירות מדי, ושניהם ענו תשובות מסודרות מדי.
"ומה אתה עושה?" שאלה.
"עובד במחשבים."
"זה אומר הכול ושום דבר."
"אולי זה בדיוק הרעיון."
היא צחקה, אבל לא לחצה.
"ואת?"
"אני מלמדת ילדים."
"איזה גיל?"
"קטנים."
הוא הנהן. גם היא אמרה הכול ושום דבר.
בחוץ התחיל לרדת גשם דק. אנשים רצו עם תיקים מעל הראש, מכוניות הבריקו על הכביש, ובפנים היה חמים ונעים. אורי שם לב שהיא בודקת מדי פעם את הדלת. נועה שמה לב שהוא יושב עם הגב לקיר.
שעה עברה מהר.
"יש לי הרגשה," אמרה פתאום, "שאנחנו שנינו מראיינים אחד את השנייה."
"אולי."
"אז בוא נעשה משהו אחר."
"מה?"
"כל אחד יספר שקר אחד ואמת אחת. השני ינחש מה נכון."
אורי חייך. "מסוכן."
"משעמם יותר להיות זהירים."
היא התחילה.
"פעם ברחתי מחתונה של עצמי.
ופעם שחיתי עם דולפינים באילת."
אורי הביט בה. היא אמרה את שתי האפשרויות באותו קול רגוע.
"החתונה," אמר.
"נכון," השיבה.
הוא כמעט נחנק מהתה. "מה?"
"יום לפני החופה גיליתי שאני עומדת להתחתן כי פחדתי להיות לבד. אז נעלמתי."
היא אמרה זאת בפשטות, אבל אצבעותיה התהדקו סביב הכוס.
"תורך," אמרה.
אורי שתק רגע.
"פעם גרתי שנה ביפן.
ופעם שיניתי שם משפחה."
"שם משפחה," אמרה מיד.
הוא הביט בה מופתע.
"נכון."
"ולמה?"
הוא הביט בגשם שמחוץ לחלון.
"כי אבא שלי נכנס לכלא כשהייתי בן שש־עשרה. רציתי להתחיל מחדש."
הפעם היא לא חייכה. רק הביטה בו באמת.
לרגע שניהם ישבו בלי לדבר. כל המסכות הקטנות של הדייט הראשון נסדקו בבת אחת.
"אתה עדיין בקשר איתו?" שאלה ברכות.
"לא."
"אתה מתגעגע?"
"לא יודע," אמר. "לפעמים מתגעגע למי שהוא היה לפני."
היא הנהנה כאילו הבינה היטב.
"ואת?" שאל. "למה באמת ברחת?"
נועה נשמה עמוק.
"כי אמא שלי חלתה באותו חודש. כולם אמרו לי להמשיך כרגיל, שהחיים נמשכים. ואני הבנתי שאני לא רוצה חיים שממשיכים כאילו כלום."
היא השפילה מבט.
"היא נפטרה חצי שנה אחרי."
אורי לא מצא משפט חכם. לכן אמר רק: "אני מצטער."
הגשם התחזק. בית הקפה התרוקן לאט. המלצר עבר ביניהם בחיוך מרומז של "סוגרים עוד מעט", אבל איש מהם לא קם.
מוזר היה כמה קל פתאום לדבר.
הוא סיפר לה איך למד בלילות כדי לממן לימודים ולברוח מהשם הישן. היא סיפרה איך מאז מות אמה היא מחליפה עבודות, ערים ודירות, כאילו תנועה מתמדת יכולה לנצח כאב.
ולמה באת לדייט בכלל? שאל.
"כי נמאס לי לברוח."
"ואתה?"
הוא חייך. "כי נמאס לי להסתתר."
הם יצאו לבסוף לרחוב רטוב ומבריק. הגשם כבר נחלש. תל אביב הריחה כמו התחלה חדשה.
ליד הצומת היא נעצרה.
"אני צריכה להגיד לך משהו," אמרה.
"גם אני."
"תתחיל."
"אני לא באמת שותה תה. אני שונא תה."
היא צחקה בקול לראשונה.
"שקרן."
"ואת?"
"אני לא מלמדת ילדים."
"אז מה את עושה?"
היא היססה לשנייה.
"אני חוקרת במשטרה."
אורי קפא.
"מה?"
"אל תיבהל. לא באתי לבדוק אותך."
הוא צחק, חצי מהקלה וחצי מההלם.
"ומה האמת שלך?" שאלה.
הוא הביט בה.
"אני לא עובד במחשבים."
"נו?"
"אני סופר."
היא מצמצה.
"סופר? של ספרים?"
"כן. תחת שם אחר."
עכשיו היה תורה להיבהל.
"רגע… אתה כתבת את חורף בעיר זרה?"
הוא חייך במבוכה.
"אולי."
היא הביטה בו ארוכות ואז פרצה בצחוק.
"את הספר הזה לקחתי איתי כשברחתי מהחתונה."
הם עמדו שם, שני זרים שכבר לא היו זרים, תחת פנס רחוב רטוב.
"נו," אמר אורי, "זה נחשב דייט ראשון טוב?"
"לא," אמרה נועה. "זה נחשב התחלה של סיפור."
"ושנינו יודעים להסתיר סודות."
"כן," חייכה, "אבל אולי בפגישה השנייה ננסה אמת."
28.4.26
