בין חלומות ומלחמות
פרק א' - מפגש משולש
29 יוני 1967 שעת אחה"צ.
אברם ! אברם !, נשמעה הקריאה מהרחוב. הקול היה מוכר לי מאוד, אך תמהתי:
מה לו במקום זה ובימים אלה שלאחר המלחמה. היה זה שמואל איצקוביץ, חייל "גולני" שעמד על סף שחרורו, וזמן רב לא ראיתיו.
שמוליק היה בחור חרדי שנפשו כמהה להתגייס לצבא, אולם אביו, איש קשוח מהזרם היותר קיצוני של "נטורי קרתא", תמיד אמר לו: כל עוד אני חי, אתה מחוץ לצבא של הציונים.
לאחר זמן איתרע מזלו של האב, אשר נפטר בפתע פתאום. בשנת 1964 .
אמו של שמוליק לא יכלה לעמוד בהפצרותיו, ושמוליק שם פעמיו ללשכת הגיוס בשכונת גאולה, והתנדב לשרת בצ.ה.ל חרף העובדה שיכול היה להוציא פטור בשל היותו עילוי גדול שתורתו אומנותו.
לאחר כארבעה חודשים מצא עצמו בחטיבת גולני. רק בהיותו עמוק בתוך השרות הבין את ההבדל הקטן בין אוהל סיירים אי-שם, - בתוך אבק ופיח ואימוני בוקר לילה – לבין אוהלה המחומם של תורה.
בצר לו, יצא מדי פעם לחופשה יזומה עצמאית קרי – נפקדויות ועריקויות.
למרות פער הגילים ביני לבינו – כשלוש שנים – התיידדנו, ואף החבאתי אותו מדי פעם מלוכדי העריקים, רוכבי האופנועים. "המם-צדיקים".
כך או-כך, אין בצבא מתנות חינם ושמוליק החזיר הכול בריבית דריבית ועתה עמד בפני סיום של שלש שנים וחצי שנות שרות.
לאחר שנפניתי אליו שאל "מה דעתך ללכת לעשות קצת "רונדלים", בעיר או בעיר העתיקה, או שנלך לאיזה סרט מעניין?". המדים שלבש וכנפי הצניחה שענד, הותירו עליי רושם עז, כך שלבי נמס ולא יכולתי סירבתי לבקשתו
ירדנו במורד הרחוב אל צומת "הנביאים - שבטי ישראל" ובדרכנו חבר אלינו אסייג הפרחח.
"לאן הולכים?" שאל הפרחח, "לסרט" ענינו. "רוצה לבוא ?"
"הסרט מדבר עברית?" הוא שאל. אסייג זה ביקר מידי פעם בבית הספר, אך למעט משחקי כדור לא למד צורת אות. כך שיכול היה לראות רק סרטים דוברי עברית. תרגום בגף הסרט, מאן דכר שמיה, קל וחומר ובן בנו של קל וחומר לשמוע אנגלית.
הקולות היחידים שהזדהה אתם בקולנוע, היו קולות הירי של אקדחי ג'נגו או "בעבור חופן דולרים".
אמרתי לו שיש סרט "אלם" של צ'רלי צפלין. בקולנוע "אוריון" וזה מתאים מאוד בשבילו – כמו העברית שהוא לא ידע לקרוא.
"תגיד" הוא שאל אותי לפתע, "גם אתה רוצה ללכת לצבא?"
"כן", עניתי לו. "למה לא? מישהו צריך לשמור על טיפשים כמוך, לא ?"
"רגע, רגע", הוא שאל, "ואיך תחזיק את הרובה?"
"מה זאת אומרת איך אחזיק?" שאלתי. "מלמדים בצבא הכול. אני אחזיק את הרובה כמו מאיר".
כככככ. מאיר ?" שאל אסייג, "הרי הוא עוד לא התגייס לצבא... וגם לא נראה לי שיגייסו אותו"
"לא התכוונתי למאיר אבוטבול" אמרתי. "התכוונתי למאיר הר- ציון הגיבור". "שמוליק" אמרתי בפנותי לאיצ'קוביץ. "ספר לו מי זה מאיר הר ציון!"
"מי ההוא מלח"י? שטרן משהו?", שאל איצקוביץ.
"אח.. אמרתי לעצמי. אלו דבילים אמתיים".
"מאיפה אתה יודע עליו?" שאל איצקוביץ .
"יעקב 'הצולע' סיפר לי" אמרתי.
"אתם לא מכירים את יעקב הצולע ? נו... זה שפעם נפצע ואמרו שזה היה בפעולת תגמול בפיקודו של מאיר הר-ציון והוא סיפר עוד ניסים ונפלאות. ואמר שהיה בפטרה. וגם נפגש עם אריק שרון. ועם משה דיין".
"רגע, רגע". שאל אסייג. "משה דיין זה לא האיש עם העין ?"
"לא. אידיוט", אמרתי. "זה האיש בלי העין. לא עם העין. הוא נפצע מכדור של צלף שפגע לו במשקפת ונכנס לעין".
"תגיד, אברם". אמר איצקוביץ. "מאיפה אתה יודע את השטויות האלה. הדגים של כהן סיפרו לך? כי בגמרא לא ראיתי שזה כתוב בשום מסכת אולי במסכת 'שטויות' חחחח".
"טוב. זה לא משנה" אמרתי. "אם אתם לא מכירים את יעקוב הצולע ואת מאיר הר - ציון אז לא צריך".
"ספר ! ספר !" קראו השניים, כאיש אחד.
"קודם בואו נשאל סתם מישהו על מאיר הר ציון, שתוכלו לראות כמה אתם טמבלים, בסדר ?"
"בסדר". אמר החייל שלא ידע כלום אחרי שלוש שנים וחצי, בצבא - ואסייג הפרחח.
"אתם רואים" ? אמרתי. "הנה האיש הזה שבא ממול, בואו נשאל אותו".
"סליחה, אדוני", פניתי לאיש - אדם מבוגר עם כובע קסקט ונראה מהשכונה של הכורדים - "סליחה אדוני אתה מכיר את מאיר הר ציון ?"
"בוודאי". ענה האיש. "מי לא מכיר?". חייכתי חיוך מאוזן לאוזן. כאומר לחבריי ראיתם, מטומטמים ?"
"נו, ספר לנו עליו" , ביקשו השניים.
"אתם הולכים ישר", אמר האיש עם הקסקט, "ישר- ישר עד סוף רחוב 'שבטי ישראל', אתם פונים לשכונת "ממילא" יורדים עד למטה ושם זה הר-ציון. אתם הבנתם?"
"נו.." אמר אסייג. "מי המטומטם עכשיו?"
ואז עשיתי תרגיל לאסייג עברתי לדבר יידיש עם איצקוביץ.
"שמוליק! זאל ס גיין צו אַ פֿילם מיט אַ פּלאַץ פון איבערזעצונג. איך געהערט עס איז אַ פֿילם גערופן גוט ביי טזרלי". (בוא נלך לסרט שיש בו הרבה תרגום. שמעתי שיש סרט שנקרא גוד ביי צרלי.).
על מה אתם מדברים " שאל אסייג, "מה קרה אברם? נהיית אשכנזי ?"
"לא, לא". עניתי לאסייג. "פשוט שמענו שצ'רלי בעיר וחשבנו ללכת לבקר אותו".
"איזה צ'רלי ? צ'רלי ביטון? זה מהפנתרים של מוסררה ? אני מכיר אותו. יללה בואו נבקר אותו".
(ווחד מטומטם האסייג הזה).
הגענו לקולנוע "אורנע". הקולנוע היה מלא עד אפס מקום. וכל הכרטיסים אזלו. התפשרנו בסוף ללכת לסרט של קלינט איסטווד הצעיר. זה עם הסיגר, השכמייה והעיניים הכחולות.
במרחק מאה פסיעות מבתי הקולנוע "אוריון-אורנע" במורד הדרך, ניצב קולנוע "חן".
קולנוע זה, התמחה בהבאת סרטי קולנוע חדשים ל"הצגות בכורה" אשר בדרך כלל החלו ביום חמישי ונמשכו - לפעמים -מספר שבועות. לאחר שנדלדלה כמות הצופים, הועברו הסרטים – אחר כבוד – לקולנוע "סמדר" אשר הציג "הצגות חוזרות" או סרטים ישנים.
"בעבור חופן דולרים" זה הסרט אליו כיוונו עצמנו. הסרט כבר הסתובב בעולם למעלה משנתיים ועתה הגיע לארץ וכבר "רץ" חמישה שבועות ברציפות – דבר נדיר מאוד לסרט 'ספגטי'.
"לאיזו הצגה?" שאל הקופאי. "ראשונה" עניתי, והוספתי "שלושה כרטיסים". ידעתי ששני הליצנים שבאו אתי חסרי פרוטה. אסייג מעולם לא עבד. ואילו ה"אלוף" איצקוביץ קיבל משכורת צבאית חודשית של שבע-עשרה לירות ותשעים גרוש. עוד חשבתי על הארטיק שצריך לקנות לשני השנוררים האלה בהפסקה. השם ישמור עם מי נפלתי. ונזכרתי בדברי שלמה המלך. עליו השלום, שכתב:
"אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ. וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא".
אכן אני לבד נושא בהוצאות, ולא עזרה לי כל חכמתי וחכמת אבי - החכם שלום אוחנה.
"מקומות מסומנים או רגיל?" שאל הקופאי. "מה ההבדל?" שאלתי.
"שאלה מסומנים, ואלה לא", ענה. חשבתי לעצמי שהקופאי אולי אח תאום של אסייג. ממש אידיוט.
"אני יודע" אמרתי. "אבל מה ההבדל במחיר?" "אהה", ענה הקופאי "שתיים שמונים רגיל. והמסומנים שלוש וחצי לירות".
"טוב. ניקח רגיל", אמרתי. "בסדר" אמר הקופאי. "אבל תדע"! הוסיף הקופאי באזהרה. "יושבים משורה 7 ומטה".
"כן, אני יודע" אמרתי. כאילו גילה לנו עכשיו איזה חידוש שלא נמסר במעמד הר-סיני.
מעולם לא קנה איש כרטיסים למקומות מסומנים וכולם היו יושבים היכן שרוצים. ומי שבכל זאת קנה, מצא שמקומו תפוס ע"י מגלגלי בקבוקים. ואוי לו ואבוי לו אם פצה פה או צפצף.
וכך נכנסנו, שלושת המוסקטרים, לתוך הקולנוע, תרים אחר מקומות פנויים מעל שורה 7, ואלה היו בשפע, משורה 11 ומטה. מתפללים שלא יגיעו בעלי "המסומנים".
קצת פרסומות והסרט התחיל במוסיקה הנפלאה של אנניו מוריקונה http://www.youtube.com/watch?v=FN9YLAcT6io
המשך יבוא
