תקציר -
כזכור אנחנו מכירים אט אט את משפחת המוצא של יוסף. יוסף הוא תוצאה ייחודית מאוד ובאו לעולם אינו "סתמי-מקרי"ץ
הפרק הנוכחי מספר את תולדות הגבר במערה בו התאהבה ראשל.
--
אלה תולדות יעקב
יעקב בא מן הים. כמו אפרודיטה, הוא נולד מקצף הגלים, כמו אליק הוא בא מן הים.
הוריו היו זוג תימנים שחיו מניקוי בתים, חצרות, רחובות לא היו להם ילדים. אביו שוטט על חוף הים של עכו, ראה סל ובו יצור מצווח. כבת פרעה, הוא לקח את הסל ואת הילד. בביתם החליטו הזוג לנסוע לכמה חודשים לעיר אחרת, בה לא מכירים אותם ולרשום את התינוק כילדם.
לתדהמתם הם גילו שהתינוק נימול ובכך חסכו גם ברית מילה. לשמחתם הוא היה כהה כמותם, והם לא דקדקו בעובדה שאפו היה שרוע מעט ולא "יהודי" במפגיע. מה אכפת להם?
אחח, כמה שמחה הילד הסב להם.
אביו שאלתיאל התמלא באור פנימי. בחברותא שלו בצפת, אליה חזר עם רעייתו ראומה יפת התואר, אמרו: משנולד לו בן נולדו חייו מחדש.
שאלתיאל וראומה מצאו עבודה אחרת. העוני כבר לא התאים להם כדרך חיים. החברותא בצפת גם חשבה שהבן של שאלתיאל הוא מתנה אלוהית על שנות הצדיקות, המסירות, עבודת השם. הם לא ידעו ששאלתיאל גם חבר חשוב בקבוצת כשפים וקוסמים המגיעה עד אור כשדים ומכשפיו של פרעה.
בערוב ימי שאלתיאל, כשכבר נותר בודד לגמרי שאלו יעקב מה עשית כמכשף" כקוסם"? יעקב סיים חניכות אצל משרתו של הרב-מג, שאותו איש לא פגש מעולם. הוא עמד בפני היציאה לדרך ממנה אף איש ואף אישה לא חזרו כמות שיצאו. חלק לא חזרו בחיים, חלק חזרו אחרים כרבי אלישע בן אבויה ושירתו את האויב הנורא מכל. חלקם החלו את דרכם להקמת היחד, קבוצת הכוח שלהם, החברותא הייחודית של מכשיפם, קוסמים, מגים ושאר העוסקים בניהול האנרגיות בעולם.
יעקב רצה לדעת מאביו מה צופן לו הגורל. "אינכם משנים מזג אוויר, אינכם מפסיקים מלחמות, אינכם מביאים שלום. מה אתם עושים?"
שאלתיאל חייך וצחק בקול רם.
הנה עוד יש הפתעות בחיים כשאני כבר על ערש דווי. קרוב למותי, קרוב לפגישה עם כל רוחות קודמיי.
"בני האהוב. אנחנו נלחמים ברע. בכל דרך ובכל צורה". התבונן עמוק בעיני יעקב ונבהל. הוא ראה את העתיד. במהירות הוא ניסה לארוג קסם הגנה לבנו או אולי לנינו או לעוד עשרה דורות קדימה. לא עמד בו כוחו. עצוב הוא הפסיק.
מי ידע שיעקב אינו בנו של שאלתיאל ואינו בנה של ראומה.
אף אחד לא ידע. אף אחד מכל אותם גברים חכמים, רגישים המעמיקים חקר לתוך נפש האדם. אף לא אישה, אף לא מכשפה או קוסמת זיהו שיעקב איננו בן שאלתיאל. האף השטוח לא היה סיבה לסימני שאלה, לבירורים.
הקול קול שאלתיאל, הצבע צבעה של ראומה, התלתלים תלתלי הוריו וקומתו כקומת הוריו.
כבר מילדותו של יעקב שם שאלתיאל לב לכך שיש בילד כוחות נפש עצומים. שיש בכוחו להניע חפצים בחלל, לגרום לאירועים קטנים. ילד חזק שילדים אחרים נהו אחריו. לא ראש לפושעים או לפרחחים היה יעקב. הוא סלד מאלימות, הוא כעס על ניבולי פה. הוא חי בעולם הצלילים הטהור של ראומה ושאלתיאל.
שאלתיאל פנה מדי פעם לחבריו הסמויים מהעין, הקוסמים. "היש לו עתיד לבני, ליעקב?" התדעו מי הוא? מהיכן בא? מי שלחו אליי?
שמח ועצוב, גאה בבנו וחרד לבנו גידל שאלתיאל את יעקב. ראומה השרתה מחום אישיותה, מיופיה הרב שעטף את העולם בשלמות. בה מצא יעקב מזור לכאביו. חיבוקי האם שלה ריפגו את כאבי ילדותו והתבגרותו.
ימי חייו של יעקב כילד ונער צעיר זרועים בחלקיקי זכרונות מופלאים מהוריו. הוא ידע שהוא אחר, שאין הוא דומה לילדים האחרים בחדר, בכיתה בבית ספר או בתיכון הדתי אליו שלחוהו הוריו.
הוא זוכר בוקר יום ראשון. בוקר שקט, חיוור וקריר. בוקר של תחילת ספטמבר בצפת. האוויר נקי וזך ותפילות המקובלים, קבוצות הצוותא השונות ממלאים ברחשן את האוויר, כמעט כציוצי הציפורים.
גבר נמוך ורזה, לבוש בשחור, על ראשו מגבעת שחורה כמנהג תלמידי הישיבות בבני ברק ישב אל ארוחת הבוקר עם הוריו. "תכיר יעקב" אמר אביו "זה זוהר, חבר שלי מתקופת הילדות. הוא בא לבקר אותנו, והוא בא לבקר אותך."
הדרך בה אביו ביטא "אותך" עוררה ביעקב ריגשה, עצבנות קלה. הוא הפך לחסר מנוחה. ראומה שמה לב, אבל מבט משאלתיאל אסר עליה לנסות לנחם או לעזור ליעקב.
יעקב לא זוכר מה קרה אחר כך, כי כשהוא חזר לעולם הוא ראה את זוהר מביט בו בהתפעלות גדולה. הוריו מלאי חיוך של גאווה וסיפוק.
זוהר נשאר כל השבוע בביתם. פעמיים אביו וזוהר לקחו אותו להרים סובבי צפת, אל מקומות שהגישה אליהם קשה מכל. הם הגיעו לעין זוהר, בו רקד החבר של אבא בעירום מלא, שר שירים אל השמיים, מרים גלי מים אלעל. יעקב נאלם. לא שאל שאלה, לא חיפש תשובה.
השבוע בו אירחו את הקוסם לא יישכח במהרה.
יעקב הקופסה הקטנה שנתן לו זוהר טמונה היתה בבגדיו. הוא זוכר את המלים שמלמל זוהר עת נתן לו אותה..
יעקב זוכר התכנסויות חרישיות במקומות מסתור. תפילות והשבעות, הנפות ידיים וניצוצות אנרגייה אינסופיים. העולם לא השתנה. אביו מעולם לא התערב בחיי העולם, בחוקי הטבע.
בהיות יעקב בן 19 מתו הוריו..
ראשונה נפטרה אימו האהובה. הוא לא הספיק או לא רצה לשאת אישה ולא זכתה ראומה יותר בחייה למגע לחי תינוק, לחיוך מלא תום ואהבה.
יעקב ספד לה ובכה על מותה זמן ארוך. אביו בכה וספד גם הוא. הוא הלך לעולמו בטרם עברה שנה מאז נפטרה ראומה.
