החיים מזמנים לנו לא מעט מערכות יחסים, אבל אין דבר שממלא את היום-יום שלנו בצחוק, בנחמה ובאנרגיה כמו חברויות טובות. ובמרכזה של כל חברות כזו עומדת "תקשורת ידידותית" - אותו ערוץ פתוח וייחודי שקיים רק בין אנשים שבאמת מבינים אחד את השני. זהו המרחב שבו מותר לנו לפרוק את הלב, לצחוק על השגרה, לקטר כשצריך, ולהרגיש שתמיד יש מישהו שם בצד השני ששותף לחוויה שלנו.
אלא שהתקשורת הזו היא לא דבר קבוע. היא יצור דינמי שנושם ומשתנה יחד איתנו. ככל שאנחנו מתבגרים, הכלים משתנים, הזמן הפנוי מתכווץ, ואפילו היכולת הפיזית שלנו להקשיב עוברת תהפוכות. מה שמתחיל כצורך קיומי ואינטנסיבי לחלוק כל רגע וכל מחשבה, מקבל עם השנים פרופורציות חדשות, ולעיתים הופך ליצירתי ומפוכח בהרבה.
החברות נשארת עוגן, אבל הדרך שבה אנחנו מתחזקים אותה משקפת, יותר מכל דבר אחר, את התחנות השונות שאנחנו עוברים לאורך השנים.
גיל 5
צורת התקשורת: לספר או ללחוש סודות - אבל ב־70% מהמקרים זה לחשושים.
הנושא: לבנים יש זה, לבנות יש זו, ול"טלטאביז" אין כלום (טראומה לאומית).
משך ממוצע: חצי שעה.
מינימום: 10 דקות, ורק אם הפה תפוס בממתק.
כאשר כועסים: לחיים מנופחות וברקים בעיניים; משיכות שיער; ניסיון לירוק; ואם זה לא עוזר - נשיכה. אחר כך: "אני לאמא שלך!", "אתה בעצמך כזה!", ו"תן לי את הבובה שלי".
גיל 15
צורת התקשורת: הולכים יחד, אבל מדברים רק דרך הטלפון. מצלמים הכול, שולחים סרטונים עם הסבר קצרצר. משפט מעל שתי מילים נחשב חפירה. מילה אחת? גם היא מיותרת - מספיק סימני שאלה וקריאה.
הנושא: השמלה הכי טובה בקניון, מי החתיך החדש, ומי נפרד ממי.
משך ממוצע: שעה וחצי (ארבע פעמים ביום).
מינימום: 43 דקות - אם מדברים במקביל גם במסנג’ר.
כאשר כועסים: לא עונים שעתיים, מסתכלים על המסך בהיפנוזה, מחייגים וסוגרים עשרות פעמים, עד שהר געש מתפרץ בשיחה של שלוש שעות עם בכי, ניתוקים ופיוס.
גיל 25
צורת התקשורת: טלפון בעבודה, בזמן העבודה, במקום לעבוד.
הנושא: עם מי הלכת למסיבה, ממנה, ואל מי תלכי היום.
משך ממוצע: שעה (שמונה פעמים ביום).
מינימום: 29 דקות - ורק אם הבוס לידך.
כאשר כועסים: "אני לא אגיד לך את מי ראיתי אתמול..." ואז סיפור של שעה וחצי, שבסיומו מתגלגל לנושא החשוב באמת - סייל בנעליים.
גיל 35
צורת התקשורת: טלפון מהבית אחרי שהכנת הכול לכולם.
הנושא: שיעורי בית במתמטיקה, איך לממן רכב חדש, ולפעמים גם השאלה - למה בעלך תמיד חוזר מאוחר.
משך ממוצע: 45 דקות.
מינימום: אפס - כי פשוט נרדמת על הספה.
כאשר כועסים: את כבר לא כועסת - פיתחת חסינות שמיעה.
גיל 45
צורת התקשורת: שיחה מרומא, בין מזרקות, קטנועים ו"אמורה".
הנושא: ויטוריו, לואיג'י ומרצ'לו. לפעמים גם חשבון במסעדה.
משך ממוצע: חצי שעה עד שלושת רבעי.
כאשר כועסים: "את לא מבינה כלום באהבה. בגלל זה בעלך עזב אותך..."
גיל 55
צורת התקשורת: סקייפ - כי אולי הילדים יתקשרו מדרום אמריקה. עברו 15 שנה מאז הם נסעו, אבל את לא רוצה לפםספס אם ובמקרה... הם לא התקשרו, אז את משוחחת עם החברות.
הנושא: איפה הכי כדאי לעשות מתיחת פנים.
משך ממוצע: 6-7 שעות.
כאשר כועסים: לא תפסיקי לפטפט - למה שתעשי לעצמך משהו כל כך רע?
גיל 65
צורת התקשורת: פייסבוק - עם 2475 חברים.
הנושא: "וואו, איזו תמונה!", שירה בפורום, ונכדים מושלמים.
משך ממוצע: חצי יום.
כאשר כועסים: "השיר שלך לא משהו הפעם", "הנכד שלך...!"
גיל 75
צורת התקשורת: פטפוט במרפאה בזמן ההמתנה לרופא.
הנושא: מה אכלת אתמול, ומתי יצא החוצה.
משך: תלוי בלוח השידורים.
כאשר כועסים: אתה מספר על הכאבים שלך פעמיים ברצף וסוגר לשני באמצע.
גיל 85
צורת התקשורת: טלפון.
הנושא: מי לא יתקשר יותר לעולם.
משך: 15 דקות - אם נזכרת.
כאשר כועסים: שוכחים שכואסים באמצע.
גיל 95
צורת התקשורת: עיתונים - באחד כתוב שאתה צעיר, שני מסביר שאתה זקן, שלישי ששרדת בזכות זה שלא דיברת יותר מדי בטלפון.
הנושא: אריכות ימים.
כאשר כועסים: אם העיתון מפסיק לכתוב עליך - סימן רע.
גיל 105
צורת התקשורת: מחשבות.
הנושא: 'מי נשאר לי להתקשר אליו בכלל? אולי לנינים. רק למה הם מביאים סוודרים כל הזמן, מה אני בצל?'
משך: כל היום.
כאשר כועסים: 'על מי כבר אפשר? זה מעצבן שאין על מי.'
גיל 115
צורת התקשורת: מצמוצים.
הנושא: "מה שאלת אותי הרגע?"
משך: חצי דקה.
כאשר כועסים: "סליחה, אני צריך פיפי."
גיל 125
צורת התקשורת: מדיום לעולם הבא.
הנושא: "אמרתי לך לא להתחתן עם הכלומניק הזה!"
משך: תלוי בכמה שילמת למדיום.
כאשר כועסים: למה לכעוס - פה הכול טוב. וגם יש פוקר.
בסופו של דבר, בין אם אנחנו מדברים בלי הפסקה ובין אם אנחנו מסתפקים במחוות קטנות, הדינמיקה הזו מוכיחה שהצורך האנושי הבסיסי בקשר לעולם אינו נעלם.
מוסר ההשכל הוא פשוט ומנחם: "תקשורת ידידותית" היא לא תמיד מושלמת, היא לא תמיד רצינית, והיא בהחלט משתנה עם הגיל, אבל היא המראה של המסע שלנו. החברים שלנו הם אלו שמלווים אותנו לאורך כל הדרך, מזכירים לנו מי היינו ומי אנחנו היום, וכל עוד יש לנו עם מי לחלוק מילה, מחשבה או חיוך, הלב שלנו נשאר חם וצעיר.
