לפני יומיים קראתי ספר בשם "אתה יכול לקבל הכל".
אהבתי אותו מאוד. הוא הסביר בפשטות כמעט מתמטית: כדי לקבל חדש, צריך לפנות את הישן. אין מקום לשפע אם הארון תפוס.
זה נשמע לי הגיוני. הרי גם מחשבות חדשות דוחקות מחשבות ישנות. אם כך, למה לא ליישם את זה גם ברמה הגשמית?
הסופרת סיפרה שכאשר החליטה שהיא רוצה מלתחה חדשה, חילקה את כל הבגדים שלה לנזקקים. שבועיים אחר כך קיבלה צ’ק שכבר איבדה תקווה לקבל. היא קנתה בגדים חדשים, ואפילו נשאר לה עודף.
היקום, כך הסתבר, אוהב נדיבות.
החלטתי להתחיל. לפחות לנסות. מה כבר יכול להיות?
היות והסופרת הייתה אישה, התחלתי בארון הנעליים של אשתי.
שלחתי אותה לשבוע אצל אחותה "לנוח". תהליך רוחני. אישתי נמצאת בתהליך הזה כבר שנתיים, אבל מי סופר?) אז שתתרכז (תתרחן, כמו שהיא מגדירה את תהליך גידול הרוחניות אצלה) הרחק ממני - אצל אחותה.
לא רוקנתי לגמרי את הארון. אני לא קיצוני. השארתי לה שנים־עשר זוגות. היא לקחה אותם איתה, כך שבפועל נשארתי עם אפס נעליים בבית. אבל העיקרון נשמר.
גררתי את כל השאר החוצה, מצאתי נהג סמי־טריילר שהיה מוכן לקחת את הסחורה, ונסענו לשכונה מרוחקת במיוחד בעיר. שפכנו את הכול באמצע הרחוב.
בהתחלה היה שקט.
ואז התחילו לצאת נשים מהבתים.
הן התקרבו בזהירות, כמו חוקרות תופעה ביולוגית נדירה. אחר כך אחת הרימה זוג. ואז עוד אחת. ותוך פחות מדקה הרחוב הפך לשדה קרב.
ציפורניים הבהבו באור השמש. שפתיים התכווצו לחשיפת שיניים. מישהי נעמדה על ערימת נעליים כדי להשיג יתרון טקטי.
במראה האחורית ראיתי שיער מתעופף באוויר כמו נוצות אחרי פיצוץ כרית.
שלושה רחובות הלאה עדיין שמענו צעקות. קצת אחר כך ראינו ניידות משטרה נוסעות בכיוון שממנו באנו.
כל הדרך חזרה נסענו בשתיקה.
בבית המשכתי לקרוא.
בהמשך למסירת בגדיה, הסופרת סיפרה שכאשר רצתה רהיטים חדשים, חילקה את כל תכולת ביתה. בדרכה חזרה, מישהו התרשם מנדיבותה והציע לה עבודה בשכר גבוה. כעבור שבועיים קנתה רהיטים חדשים לגמרי.
זה כבר היה שלב מתקדם יותר במסע.
העמסתי את הכיסא האחרון, את השולחן, את השידה עם המגירה התקועה מאז 2014, וביקשתי מהנהג לפרוק אותם במקום אחר. לא רציתי לרכז יותר מדי שפע פוטנציאלי באותה שכונה.
כשחזרתי הביתה חיפשתי את הספר.
בפעם האחרונה ראיתי אותו על השולחן.
כנראה העמסתי גם אותו.
התיישבתי על הרצפה.
עכשיו היה הרבה רצפה.
אמרתי לעצמי: הנה, פיניתי מקום. נעליים - אין. רהיטים - אין. ספר - אין.
מקום לשפע חדש - יש.
פתאום הרגשתי גירוד קל מעל האוזן הימנית. מיששתי. לא מצאתי כלום.
ניסיתי שוב.
כלום.
ואז הבנתי: כנראה זו מחשבה חדשה שמנסה להיכנס. מחשבות תמיד מגיעות אלי כל כך בשקט, שאני לא תמיד שומע אותן.
חיכיתי בסבלנות שתחדור דרך הגולגולת. אחרי כמה דקות היא הצליחה.
אופה! גם אשתי לא כאן!
אם כך, יש מקום לאישה חדשה.
שכבתי על הרצפה והבטתי בדלת.
האם הדברים החדשים מגיעים באותו סדר שבו הישנים עוזבים?
אם כן, קודם נעליים, אחר כך רהיטים, ואז אישה.
או שאולי הסדר שונה? אולי קודם תגיע מחשבה חדשה. אני רק מקווה שיהיה לה מספיק מקום.
אני שוכב על הרצפה, מסתכל על הדלת, תוהה איזה "חדש" יכנס דרכה ראשון.
בוהה בדלת, מתכונן לרגע הגורלי, נושם עמוק. מתחיל לדמיין מה אעשה עם השפע שיגיע.
אחרי שעתיים, הדלת נפתחה.
עמד שם הנהג, מחזיק ביד אחת מעטפה חומה וביד השנייה שקית מטפטפת טחינה.
"העירייה," הוא אמר, "קנס על חסימת רחוב, גרימת מהומות וזריקת רהיטים בשטח ציבורי. סה"כ: 12,430 ש"ח… והבאתי פלאפל, שיהיה משהו חדש".
אני לוקח ביס, עוד ביס, ואז… דפיקה נוספת בדלת.
פותח ומול העיניים שלי: משלחת של שמונה נזירים טיבטים, על חד־אופנים, מלווים בלאמה עם שופר ענק.
הם אומרים באנגלית עילגת: "We heard you have space. We move in."
לא חיכו לאישור. הם פשוט גלשו פנימה, הסתובבו בסלון במעגלים קטנים, עצרו, ירדו מהחד־אופנים והתיישבו על הרצפה. שלי.
תוך כדי תפילות הם שלפו את הפלאפל מהיד שלי, פירקו אותו באופן מדיטטיבי, והמשיכו למלמל.
עמדתי באמצע הבית הריק שלי, מחזיק קנס ביד אחת ופיתה מתפוררת ביד השנייה.
הסתכלתי עליהם, על הלאמה, על החשבון מהעירייה, ואמרתי לעצמי:
"יופי… עכשיו צריך להיפטר מזה."
ומשם זה באמת איבד שליטה.
עד הערב דפקו בדלת עוד אנשים. מישהו שמע שיש מקום פנוי. מישהי חשבה שזה ריטריט. שליח אחד שאל אם זה "בית עם קונספט פתוח".
הנזירים הזמינו עוד שניים.
כשהחשיך, מצאתי שוב רצפה פנויה, לא ברור איך, אבל ניצלתי את זה ונשכבתי.
אז מה בסוף קיבלתי מכל המהלכים האלו?
נעליים אין. רהיטים אין. ספר אין. כסף אין. פלאפל אין.
רק מקום.
ואולי… בעצם… זה דווקא טוב.
כי בלי הספר, אין סכנה שיגיע לי עוד רעיון גאוני כזה.
כנראה שהיקום כן שלח לי שפע. פשוט שכח לציין שהוא מגיע בצורת קנסות, נזירים וטיפטופי טחינה.
