קשה זיווגו של אדם פרק א'
אַקְדָּמוּת מִלִּין
משהחלו העלים לנשור, ורוח סתווית קרירה, פיזזה בין עצי הדובדבן, ידעתי. השנה, מרגרט תהיה שלי.
זה למעלה משבע שנים אני מכיר את מרגרט. ובכל פעם שנדברנו להיפגש – פגישה רצינית ומחייבת - לא יצא הדבר אל הפועל. פעם היה זה בשל אביה, מיינרד, שלקה בהתקף חמור, ומרגרט הוצרכה לשהות עמו בבית-החולים, ופעם אחרת כאשר אחיה בן השבע, סטנלי, שתה חומר ניקיון. מרגרט ששהתה אותה עת לבדה בביתה, שקועה הייתה ברחמים עצמיים כאומרת: בְּשֶׁלִּי קרה הדבר. ופעמים אחדות אמרה שהיא עסוקה במחקר רפואי כלשהו.
סיבות רבות – שאיש לא ידע את פשרן – דחקו במחשבתי שאין זו המיועדת לי.
הקדמה
פארמה - אוהיו, השעה 2100
היה זה בשעת ערב מאוחרת. ישבתי במסבאתו של פיט. אדי האלכוהול של הכוס הרביעית, החלו לתת את אותותיהם. הרהוריי נסבו על פגישתנו הראשונה, עת מרגרט, שהגיעה מקליבלנד/אוהיו, להתגורר בעיירתנו הגדולה – פארמה - נכנסה בשערי הקולג' היוקרתי בו למדתי.
נערה פשוטה למראה. בעלת גשר על שיניה ומשקפיים בעלי עדשות עבות למדיי, שדומה אינה רואה למרחק של יותר מיארד אחד. כך היא נתקלה בי וכמעט השתטחה אפיים ארצה.
"הו, סליחה, אני ממש מתנצלת". אמרה. "הייתי שקועה בחיפוש אחר אולם הלימודים, אני חדשה כאן".
"אין בכך כלום" אמרתי, והושטתי את ידי. "שמי כריסטיאן. בואי ואעזור לך להגיע לאולם הלימודים". רכנתי יחד עמה להרים את ספריה שהתפזרו לכל עבר ופניי היו סמוכים מאוד לפניה. ממרחק קצר זה הבחנתי ביופייה הרב ובעיניה הירוקות, אשר כעין האזמרגד. ריחהּ היה נעים למדיי, ולמעט "הגשר" שעל שיניה, נראתה כנערת שער של אחד הירחונים.
"תודה לך על הטרחה", אמרה, והוסיפה בביישנות-מה, "שמי מרגרט ואני חדשה כאן. דרך אגב", הוסיפה, "אני לומדת בכיתה השישית".
"אני בכתה השביעית", אמרתי. "ניפגש בהפסקה?".
"כן. למה לא?" ענתה.
***
טפיחה עזה על כתפי קטעה את הרהוריי. היה זה מר תומפסון מאמן הכדורסל של נבחרת הקולג' - מאותה תקופה בה למדתי שם.
לא הייתי שחקן מחונן, בלשון המעטה, אף על פי כן, מר תומפסון צרף אותי לקבוצה אם בשל גובהי הרם, אם בשל סיבות השמורות עמו. למותר לציין שמעולם לא עליתי למגרש "בחמישייה הפותחת", ורק משנִקרו הזדמנויות מיוחדות כגון שהקבוצה הבטיחה את מקומה בטורניר של גביע מסוים, או כאשר הוליכה ביתרון נקודות רב ביותר, או אז הוזכר שמי בין השחקנים הראשונים.
אולם ככל שחלף הזמן, וככל שהתמדתי באמונים, משחקי השתפר והלך עד כדי שמר תומפסון היה מעלה אותי כשחקן-מחליף ראשון ועל כך הכרתי לו תודה גדולה - תודה על כך שבעטיו של המשחק נתגברה אלי חיבתה של מרגרט אשר נכחה כמעט בכל משחק.
עברו למעלה מארבע שנים מאז סיימתי את חוק לימודיי, ולמעט מקרה אחד לא נזדמן לי לפגוש את מר תומפסון. עתה ניצב הוא במלוא קומתו לידי והטפיחה העזה בכתפי, דומה, זעזעה גם את מצב רוחי הירוד.
"היי כריסטיאן" אמר. והוסיף "אינך עולץ במיוחד לקראתי, הלא כן? שמא אהבה נכזבת? אכן מקום נאה מצאת להטביע את יגונך!" קבע מר תומפסון בפסקנות רבה.
"הו, לא, מר תומפסון" עניתי. "אין הדברים כך כלל וכלל". "אולם", המשכתי. "העניינים עם מרגרט אינם נוטים לכאן ולכאן ואיני רואה תועלת במצב זה. שבע שנים אינם דבר של מה בכך. זו פרשת דרכים שבה אצטרך להחליט על עתידי".
"אם מדברים על עתיד", אמר תומפסון "מדוע שלא תשאל מגדת עתידות? אני מכיר אחת מצוינת הקולעת אל נכון למטרה".
שריר לא זע בפניו של מר תומפסון כאשר דיבר על מגדת עתידות. לא ידעתי אם חומד הוא לצון, או שהשתייה המרובה הערב עיוותה את שיקול דעתי.
מר תומפסון, משראה שאיני עונה לדבריו, התעשת כהרף עין ואמר: "איני לועג לך. דיברתי ברצינות מרובה. את מרבית המהלכים בחיי עשיתי בהתייעצות עם מגדת העתידות. הן רואה אתה שהצלחתי למדי. הלא כן?" סיים מר תומפסון את דבריו.
"אכן הצלחתך ניכרת וידועה לכל" עניתי. "אך תמה אני שאדם כמוך, מר תומפסון, המאמן אנשים להאמין בכוחם והתמדתם, הוא עצמו נזקק לכוחם של מגידי עתידות וחוזים בכוכבים."
"אין הדברים דומים כלל וכלל", ענה. "גם אני מאמין בכוחי והתמדתי. מגידי העתידות רק נותנים את תחזיתם ואת הכיוון הנדרש. את העבודה וההשתדלות, עושה האדם לבדו". מר תומפסון הוסיף "יש פעמים שהדבר תואם את התחזיות ויש שלא. תלוי אם מתמידים בכיוון שהותווה".
"נראה, נראה". עניתי כשבליבי נטיתי ללעוג לרעיונו של מר תומפסון. תמהתי לעצמי מנין לה למגדת עתידות מה בלבי - קל וחומר בלבה של מרגרט.
מרגרט
פארמה, אוקטובר 1972
פעמון בית הספר צלצל שלוש פעמים וחצר בית הספר הפך כמרקחה. מכל אולמות הלימודים נהרו תלמידות ותלמידים רבים להפסקה בת עשרים דקות.
כריסטיאן תר בעיניו אחר מקומה של מרגרט, אולם הדבר לא עלה בידו. התלמידים לבושים היו בתלבושת אחידה. על כן כול שנותר לו להמתין בכניסה לכיתתהּ של מרגרט ממתין לסיום ההפסקה.
דקה או שתיים לפני תום ההפסקה הבחין בה. היא צעדה באטיות אל עבר כיתתה, ודומה שאינה מבחינה בו כלל. כריסטיאן זכר את משקפיה עבות-העדשות וחשב שמרגרט קצרת-רואי. רק בהיותה בסמוך לו ממש, נתנה בדעתה שכריסטיאן, אותו פגשה בבוקר לראשונה, ממתין עבורה.
"שלום כריסטיאן" אמרה. "מה מעשיך ליד הכתה השישית?"
"אני ממתין לך" אמר, והוסיף "תרתי אחרייך ברחבה הגדולה אך לא הצלחתי לזהות אותך בתוך הקהל הרב של התלמידים".
"גם אני חיפשתי אחריך" אמרה, "רציתי להודות לך אך..."
פעמון בית הספר, הקורא לשוב לכיתות הלימוד, הפסיק את שיחתם הקצרה וכריסטיאן ניצל את הדקה שנותרה עד לכניסת התלמידים לכתות ושאל את מרגרט: "רוצה את שאסיע אותך לביתך בתום הלימודים? אבי השאיל לי את רכבו למספר ימים".
"הו, לא תודה". אמרה מרגרט בחיוך, חושפת את שיניה - ללא הגשר שהיה עליהן בבוקר - והוסיפה, "נסעתי לכאן על אופניים ואין רצוני להשאירם ללא השגחה. אולי בפעם אחרת", סיימה את דבריה ונכנסה לכתה.
כריסטיאן, מאוכזב קמעה, הלך אל עבר כתתו. רק עתה נתן דעתו לחיוכה המרהיב. תמה בלבו אם המעשייה על האופניים לא היה בה, אלא כדי להתחמק ממנו.
השיעור האחרון של אותו היום דמה לכריסטיאן כנצח. מחשבותיו נסבו ללא הרף על מרגרט. כריסטיאן היה נאה למדי ובעל קומה תמירה. נערות רבות נשרכו אחריו, אולם זו פעם ראשונה שהרגשתו לגבי נערה כלשהי הטרידה את מוחו יותר מרגעים אחדים. תמה בלבו מנין נובעת משיכה זו.
קריאתו של המחנך, מר מיטשל, קטעה את הרהוריו.
"כריסטיאן!" פנה אליו המחנך, "האם מתכוון אתה ללון בבית הספר?".
עתה שם אל לבו כי כל חבריו לכתה עזבו זה מזמן לבתיהם. כריסטיאן חייך במבוכה וענה למר מיטשל: "הו, לא אדוני. טרוד הייתי בדבר מה".
כריסטיאן נטל את חפציו ופנה לעבר הרכב המסחרי שעמד בודד בשולי חניית בית הספר.
המשך יבוא
