פרק ראשון – הבוקר שבו הכול התחיל
בשעה שש בדיוק, עוד לפני שהעיר פקחה את עיניה, כבר נשמעו בקאנטרי העירוני קולותיהם של המתרחצים הראשונים. האוויר היה קריר, ריח הכלור התערבב בניחוח הדשא הרטוב מטל הלילה, והשמש שלחה קרניים ראשונות אל מי הבריכה, שהבהיקו כזכוכית כחולה.
כמעט כל מי שהגיע בקביעות הכיר את שלושת הגברים.
הראשון היה רן.
גובהו כמעט כמטר ותשעים, כתפיו רחבות, זרועותיו שריריות כאילו נבנו מאבן. הוא היה שוחה ארבעים בריכות בלי לעצור, אחר כך עובר לחדר הכושר, ולבסוף שותה קפה שחור קצר בקפטריה. למרות ממדיו המרשימים היה איש שקט, מחייך מעט ומדבר במשורה.
השני היה עידו.
גם הוא היה גבוה, אך גופו היה דק יותר. פניו נראו כאילו יצאו מתוך פרסומת לבשמים. עיניים כחולות, שיער כסוף קלות ברקות וחיוך שגרם לאנשים לחייך בחזרה. הוא ידע להקשיב, ידע לספר סיפורים, ובעיקר ידע לומר את המילים הנכונות בזמן הנכון.
והשלישי היה יואב.
גבוה, רזה מאוד, כמעט צנום. הוא לבש תמיד חולצות פשוטות ונעלי ספורט ישנות שכבר ראו ימים טובים יותר. שערו היה מעט פרוע, והוא היה מגיע עם ספר בתיק, כאילו בכל רגע פנוי יעדיף לקרוא מאשר לדבר.
שלושתם היו חברים.
לא חברי נפש, אבל חברים של בוקר.
הם היו נפגשים ליד הבריכה, מחליפים חיוך, שוחים יחד כמה מסלולים, שותים קפה, ואז כל אחד ממשיך לעבודתו.
כך היה כבר קרוב לחמש שנים.
עד שהגיעה היא.
באותו בוקר, כשהשמש בדיוק עלתה מעל עצי האקליפטוס, נפתחה דלת הכניסה.
אישה צעירה נכנסה פנימה.
שיערה החום היה אסוף בקוקו פשוט, עיניה ירוקות ובהירות, והיא פסעה בביטחון של מי שאינה מנסה להרשים איש.
היא לא הייתה האישה היפה ביותר שמישהו מהם ראה.
אבל היה בה משהו אחר.
משהו שקט.
משהו נקי.
כאילו היא נושאת עמה שלווה שאי אפשר לקנות.
פקידת הקבלה חייכה אליה.
"ברוכה הבאה."
"קוראים לי נועה," אמרה.
רק שני משפטים.
אבל שלושת הגברים הביטו זה בזה.
רן היה הראשון ששבר את השתיקה.
"חדשה."
עידו חייך.
"אי אפשר שלא לשים לב."
יואב שתק.
הוא רק הביט בה לרגע נוסף, ואז חזר לספר שהביא.
נועה ירדה אל הבריכה.
היא לא שחתה מהר.
גם לא לאט.
כל תנועה שלה הייתה מדויקת, כאילו המים הם המקום הטבעי שלה.
רן הביט בה והחליט שהוא יעזור לה להשתלב בקאנטרי.
עידו החליט שהוא יזמין אותה לקפה.
יואב החליט...
לא להחליט כלום.
כעבור שבוע כבר הכירו כולם את נועה.
התברר שהיא מורה למוזיקה בבית ספר יסודי.
היא עברה לעיר רק חודש קודם לכן כדי לטפל באמה החולה.
בכל בוקר הייתה מגיעה בדיוק בשש וחצי.
שוחה.
קוראת ספר.
שותה תה עם נענע.
וחוזרת הביתה.
היא הייתה נעימה עם כולם, אבל שמרה על מרחק.
וזה רק הגביר את סקרנותם של שלושת החברים.
רן החל להביא לה מגבת יבשה כששכחה אחת.
עידו הקפיד לשמור לה מקום ליד שולחן הקפה.
ויואב...
מצא יום אחד את הספר שקראה.
למחרת הניח לידו ספר אחר מאותו סופר.
בלי לומר מילה.
כשהגיעה, ראתה אותו.
"אהבת אותו?" שאלה.
יואב הנהן.
"מאוד."
זו הייתה השיחה הראשונה ביניהם.
שלושה משפטים בלבד.
אבל עידו הבחין בזה.
וגם רן.
לראשונה מאז הכירו, הרגיש כל אחד מהם דקירה קטנה בלב.
לא קנאה.
עדיין לא.
אלא ההבנה שלשלושתם יש אותה מחשבה.
שלושתם מביטים באותה אישה.
ושלושתם היו רוצים להיות האיש שיגרום לה לחייך.
איש מהם עדיין לא ידע, שהחיוך הזה עתיד לשנות לא רק את חייה של נועה, אלא גם את החברות שנראתה עד אז חזקה מכל מבחן.
הפרק השני מחר
