בפרק הקודם:
כריסטיאן "חלם" בשיעור על מרגרט עד שהמורה נזף/העיר אותו מחלומו.
פרק שני
המכונית שבה הגיע לבית הספר בבוקר, התניעה בשניות אחדות וכריסטיאן כבר היה בדרכו לביתו, ממוקם באזור היוקרתי יותר של העיירה הגדולה.
לאחר מהלך נסיעה של כמאתיים מטרים מבית הספר הבחין ברוכב אופניים המתנהל לאיטו ליד אופניו. ככל שהתקרב אל הרוכב, גילה שזו מרגרט. כריסטיאן עצר לידה.
"מדוע אינך רוכבת על אופנייך?" שאל.
"הו, כריסטיאן", אמרה. "מישהו כנראה חמד לצון ורוקן את האוויר מאחד מגלגלי האופניים".
"יודעת את" אמר, " אני מציע שנעלה את האופניים על הרכב שלי ונתקן אותם באחד המוסכים הקרובים".
"לא, אין צורך" אמרה. "אבא שלי יודע לתקן היטב, אולם אשמח להצעתך להסיעני יחד עם האופניים לביתי".
"יהי כך" אמר. ובתנועה קלילה ומהירה העמיס את האופניים על אחורי הרכב. מרגרט טיפסה אל קדמת הרכב וזה יצא לדרכו.
"טוב", אמר כריסטיאן. "כעת תצטרכי להדריך אותי לכוון ביתך".
"או, הדרך פשוטה וקלה" אמרה. "אתה נוסע עד פאתי העיירה ובסופה פונה לשכונה הוותיקה ביותר שם אני גרה. אני עושה זאת מדי יום תוך זמן של חמש עד שש דקות".
ההגדרה "בית" לא ממש התאימה למקום מגוריה. היה זה בית צמוד- קרקע קטן במקצת ומט לנפול. כך נראו בתיה הראשונים של חלק זה של העיירה הגדולה שנבנו לפני למעלה מחמישים שנה. כל אזור המגורים נראה רעוע ומוזנח, ורק עצי הדובדבן שעיטרו את כל השדרה הישנה והמהוהה שיוו למקום קצת חיים. דומה שבמקום זה התגוררו רק אנשים מדלת העם שלא היה בידם לגור במרכזים החדישים יותר של העיר.
כריסטיאן תמה בלבו מנין להוריה של מרגרט כסף לשלם שכר לימוד בקולג' היוקרתי, שבו היא לומדת עתה.
יחסיהם האישים - אם היו כאלה - טרם בשלו לכאלה שאפשר לשאול שאלות אישיות ובמיוחד דברים שהשתיקה יפה להם.
"טוב, הנה הגענו", אמרה. "תודה על ההסעה והטרחה".
כריסטיאן פָּרק את האופניים ממטען הרכב. "ניפגש מחר ?" שאל.
"וודאי" אמרה. "הן אנו לומדים בבי"ס אחד. הלא כן ?" אמרה. וחייכה את אחד מחיוכיה המרהיבים.
לא כך היו הדברים. מרגרט לא הגיעה לבית הספר. לא ביום שלמחרת, וגם לא בימים הבאים. פניותיו למזכירות בית-הספר נענו בשלילה - בטענה כי אין זה מעניינו.
יום שבת השעה 1400
כריסטיאן ביקש מאביו, ויטאלי, את הרכב המסחרי, לשעות אחדות ומשנענה בחיוב יצא לכיוון ביתה של מרגרט. תוך דקות מספר ניצב בפתח הבית הישן. לאחר שתי נקישות התייצב בפתח הבית איש מבוגר, בשנות החמישים שלו, ששיבה זרקה בשערות ראשו.
"במה אוכל לעזור?" שאל האיש .
"שמי כריסטיאן. אני ידידהּ של מרגרט, ובאתי לבקרה. הן זה ימים אחדים שלא הופיעה בבית הספר ודאגתי שמא קרה לה דבר-מה".
"אם כך, אתה הוא כריסטיאן", אמר האיש. "מרגרט ספרה לי על עזרתך. תודה לך. אהה, סליחה, לא הצגתי את עצמי. שמי מיינרד שפירו ואני אביה של מרגרט". "לצערי", הוסיף מיינרד, "היא בבית החולים מתאוששת מניתוח העיניים שעברה לפני מספר ימים".
"האם תרשה שאבקרה שאל כריסטיאן ?"
"או, וודאי", ענה מיינרד. "לטובה יהא הדבר. אין לה איש מבלעדיי ומבלעדי סטנלי, אחיה הקטן בן השלוש".
"ושמא, מר מיינרד, תרצה להצטרף אליי לביקור?" שאל כריסטיאן.
"הו, לא, איני יכול לנסוע היום מטעמים שונים. וממילא אין מי שישמור על סטנלי".
"והיכן גברת שפירו?" שאל כריסטיאן. "האין היא לא יכולה לשמור על סטנלי? הרי זו נסיעה קצרה בלבד?"
"צר לי, כריסטיאן" אמר מיינרד. "אך רעייתי, הגב' שפירו, נפטרה לפני שלוש שנים בעת לדתה את סטנלי. ומותה הלם בנו קשות. לך אתה לבקר את מרגרט ומסור לה את אהבתי ואהבת סטנלי", סיים מיינרד את דבריו.
"אני מתנצל". אמר כריסטיאן, "לא ידעתי, לא הייתי צריך לחטט. אני משתתף בצערכם.."
בדרכו לבית החולים עצר כריסטיאן באחד ממרכזי הקניות וקנה זר פרחים וחפיסת שוקולד.
בית החולים "קליבלנד קליניק" - קליבלנד/ אוהיו.
בדלפק הקבלה מסר כריסטיאן את שמה של מרגרט שפירו ופקידת הקבלה הפנתה אותו לחדר מספר 16 תוך הסבר שזמן הביקור המוקצב הוא 15 דקות בלבד. "לא אשתהה יותר מהדרוש" אמר.
במטה הסמוכה לדלת, כשעיניה מכוסות בתחבושות, שכבה מרגרט.
"היי כריסטיאן" אמרה.
"מנין לך שזה אני ?" שאל. "הרי עינייך מכוסות ?"
"אוו, זה פשוט" אמרה. "ריח הבושם שלך זהה לאותו הריח בפעמים שפגשתיך. תודה שבאת לבקר" אמרה. והוסיפה "אין לי איש מבלעדי אבא ואחי הקטן סטנלי".
"הבאתי לך חפיסת שוקולד" אמר. "רוצה את שאפתח אותה עבורך?"
"הו, כן. תודה". אמרה. "אשמח מאוד".
כריסטיאן פתח את החפיסה ונטל מתוכה שתי "קוביות" ונתן אל תוך פיה של מרגרט. ידיה נגעו בידו, כאות הבעת תודה. "זה טעים מאוד". אמרה.
אחראית המחלקה פקדה על כריסטיאן לעזוב. "אדוני, תם זמן הביקור!" אמרה.
"אחזור בהקדם לבקרך" אמר למרגרט.
"אשמח מאוד" ענתה. והוסיפה "תודה, כריסטיאן".
כריסטיאן
קליבלנד אוהיו – ביה"ח "קליבלנד קליניק" קיץ 1972
יום ראשון היה יום המנוחה הרשמי של הנוצרים, וכריסטיאן החליט לנצל את יום המנוחה ולשהות בקרבת מרגרט. אביו ואמו לא ביקרו מעולם בכנסיה כך שכל היום עמד לרשותו. גם המכונית.
כריסטיאן לקח עמו ספרים אחדים. ידע שבשל הניתוח אינה יכולה לקרוא, אך נתן בדעתו אולי מרגרט תרצה שיקריא לה סיפור כלשהו.
הפעם לא התעכב בקבלה ופנה היישר לחדר מספר 16. מרגרט – שהתחבושות הוסרו מעיניה – צהלה לקראתו. עדיין ראתה במטושטש, אך לא ציפתה לאיש פרט לכריסטיאן.
"השוקולד שהבאת אתמול היה טעים מאוד", אמרה. "היש לך עוד ממנו?" שאלה מרגרט. "אה... כן" אמר בגמגום . לא חשב שהיא אוהבת ממתקים. "שכחתי אותו במכונית", שיקר. "אני רץ להביא אותו, בינתיים הבאתי לך מספר ספרי קריאה".
כריסטיאן ירד לקפיטריה ובדוחק רב הצליח למצוא חפיסת שוקולד מאותו סוג. בדרכו אל המעלית פגש את אביה של מרגרט ואת סטנלי הקטן שהיו אף הם בדרכם לבקר את מרגרט.
"שלום מר שפירו" אמר כריסטיאן, ושאל: "האין אתם הולכים לכנסייה?
"הו לא". ענה מיינרד שפירו. "איננו דתיים".
"ואתה" שאל מיינרד. "מדוע אינך הולך לכנסייה?" .
"גם אנחנו לא דתיים", ענה כריסטיאן. והוסיף, "מעולם לא ביקרנו בכנסייה".
שלושת המבקרים נכנסו כאחד אל חדרה של מרגרט. "האם הספרים אינם טובים?" שאל כריסטיאן.
"או. לא. כלומר כן". אמרה, "אולם עדיין איני רואה היטב והרופאים אסרו עליי לאמץ את העיניים".
"היי סטנלי" אמרה מרגרט. "ומה שלומך אבא?" הוסיפה ושאלה. "אפשר שאשתחרר מחר מבית החולים, אמרה מרגרט. "הכול מותנה בתוצאות הבדיקות".
"אם כך אנחנו נשהה מעט ונשוב מחר". אמר מר שפירו. לאחר דקות אחדות פנו מיינרד ובנו הקטן, סטנלי, לעבר היציאה.
"מר מיינרד, רצונך שאחזירך לביתך ?" שאל כריסטיאן.
"לא. תודה". ענה. "אחזור עם המונית. אשמח אם תארח לחברה למרגרט".
כריסטיאן לקח את אחד הספרים והתחיל להקריא למרגרט. אולם לאחר דקות סגרה לו את הספר ושאלה: "אולי תספר לי מעט על עצמך?".
"אעשה זאת", אמר. "ובלבד שגם את תספרי על עצמך".
"בסדר" אמרה. "קודם אתה".
"טוב, אתחיל מיום חמישי". אמר.
"מה היה ביום חמישי ?" שאלה.
"את סקרנית מדי", אמר כריסטיאן.
