פרק שביעי
העבודה במחנה הכפייה והתכניות לבריחה מהמחנה.
שלשה ימים עברו מאז הגעתן של רגינה והנייה למחנה זה. בכל בוקר בטרם האיר השחר נשמעה צפירה ארוכה, לאמור: התייצבות ברחבה הגדולה וספירת האסירים. לאחר מכן ניתן זמן מועט לסידורי היגיינה, שלאחריהם הוגשה ארוחת הבוקר שכללה פרוסת לחם עבשה וספל מים דלוחים שהתהדרו בשם המעניין "תה".
לאחר ארוחת הבוקר היו הנשים מתייצבות לעבודתן, כאשר הקאפו היה מתלווה לנשים שעבדו בשטח המנהלתי הגרמני.
רגינה עבדה בחריצות במטבחם של הקצינים הגרמנים ואף סייעה בהגשת הארוחות, כאשר בכל אותה עת הוצב סמל לפקח על היהודים שעבדו במטבח. לאחר שפינתה את שאריות האוכל מעל השולחנות, הצליחה רגינה להחביא מתחת לבגדיה פרוסת לחם עבה למדיי, כדי לחלוק בה עם אחותה, הנייה.
כך עשתה כמה ימים.. עד שהסמל הנאצי הבחין בה. שתי סטירות לחי מצלצלות על פניה המיוגעות של רגינה וקינוח בהצלפת מגלב, השקיטו את כעסו של הסמל, אך דומה שהזמן הרב מאז ידע טעמה של אישה והקרבה הפיזית בה עמד ליד רגינה עוררו את תאוותו.
הסמל הורה לקאפו לקחת את יתר האסירים/ות למגורים ולחזור. הסמל נעל את דלת המטבח, ובתנועה מהירה תלש מעל רגינה את בגדיה. רגינה בכתה והתחננה על נפשה ועל תומתה. הסמל סתם את פיה ולאחר דקות אחדות כבר היה לאחר מעשה.
"אוי לך אם תספרי למישהו", אמר הסמל. ידע כי מגע של גרמני עם נשים יהודיות יכול לגרור אחריו עונש כבד ואף מוות.
הקאפו שהגיע למקום לא ידע את שהתרחש ובפקודת הסמל ליווה את רגינה לצריף המגורים.
בחצות הלילה התעוררה הנייה לקול בכי חרישי של אחותה הבכירה ששכבה לידה על הדרגש. "מה קרה לך?" שאלה.
"כלום, כלום". ענתה רגינה. "אני עייפה מאוד".
"מה זאת אומרת 'עייפה מאוד', ומדוע את רועדת כעלה נידף ברוח?" שאלה הנייה. "וודאי קרה משהו יוצא דופן".
"איני יכולה לספר לך כאן". אמרה רגינה. "אולי מאזינים לנו. אספר לך בפעם אחרת".
"תלחשי באוזני". אמרה הנייה. "כולם ישנים".
"הסמל.. הגרמני. הוא.. הוא חילל את גופי!", אמרה רגינה וגעתה בבכי מר.
הנייה חיבקה את אחותה. מנסה לנחמה. "אין בידך לעשות מאומה" אמרה הנייה. והוסיפה "ממילא דיננו נגזר למיתה". "דרך אגב" הוסיפה הנייה, מנסה להסיט את הנושא הכאוב, "הכרתי היום בחור נחמד למדי. קוראים לו יעקב".
"אך כיצד נפגשת איתו?" שאלה רגינה "הרי הגברים נמצאים באגף שמעבר לגדר?"
"אינך יודעת כלום משום שאת חוזרת מאוחר מדי יום מהמטבח. אולם כאן מתרחשים דברים והגרמנים אינם שמים לב או שמעלימים עין".
"אלו דברים?"
"או, הו". אמרה הנייה. "בקצה האגף יש רק גדר דקה שמפרידה בין אגף הנשים לגברים, ובשעות הערב מתראים האנשים בחסות החשיכה".
"ומה אומרים שם? יש תקווה?"
"איני יודעת. מרבית הזמן רק מתלחשים, אפשר שמחר יעקוב יספר לי משהו מעניין".
"האם ממש מעניין? והאם זה קשור לבריחה מהמחנה?"
"תמתיני למחר. נסי לישון, עוד מעט יעלה השחר".
בבוקר המחרת, עם השמע הצפירה להשכמה, ניכר היה שרגינה קבלה עליה את הדין והתייצבה לספירת הבוקר יחד עם כל האסירים והאסירות.
הבריחה ממחנה "יער הינשוף"
ה – 13 באוקטובר 1943
"את יכולה ללכת עכשיו" אמר הסמל האחראי במטבח לרגינה. "אין צורך שתישארי עד מאוחר. מרבית הקצינים לא יאכלו כאן את ארוחת הערב". הסמל קרא לקאפו וציווה עליו ללוות את רגינה לצריפי המגורים.
זו אחת הפעמים הבודדות – מאז הגיעה רגינה למחנה – שסמל המטבח שחרר אותה בשעת ערב כה מוקדמת. אחותה הנייה עלצה לקראתה ושאלה: "כיצד קרה ששוחרת מוקדם?"
"הסמל אמר שהקצינים אינם אוכלים היום במחנה" ענתה רגינה.
"טוב הדבר". אמרה הנייה. "היום תוכלי לבוא אתי למפגשים עם הגברים שמעבר לגדר. אוכל להכיר לך את יעקב".
"מי זה יעקב?" שאלה רגינה.
"הבחור הצעיר שסיפרתי לך עליו לפני שבוע".
"נו.. טוב. אבוא אתך". אמרה רגינה ושאלה: "האם זה לא מסוכן?"
"לא. לא מסוכן כלל" אמרה הנייה. "דומה" הוסיפה, "שיש לגרמנים עניין שנעסיק את עצמנו, ועל כן הם מעלימים עין ועושים עצמם כאינם רואים. אף על פי כן" לחשה הנייה, "נצא בלאט. אמתין לך מאחרי הצריף ליד הגדר".
בחסות החשיכה שירדה זה מכבר, צעדו שתי האחיות עקב בצד אגודל. צריף ועוד-צריף עד הגיעם אל גדר שהפרידה בין אגף הנשים לזה של הגברים. כשמונה גברים עמדו מאחרי הגדר מרוחקים זה מזה כדי למנוע רעש. בקצה הצריף האחרון הוצב אחד האסירים כשומר כדי שיתריע על כל אפשרות של ביקורת פתע.
"שלום, יעקב", אמרה הנייה. "היש חדשות בפיך?".
"יש חדשות. אך אספר לך כאשר נהיה לבד", ענה.
"הו, לא". אמרה הנייה. "אין לך מה לדאוג. זו אחותי רגינה. אתה יכול לדבר בנוכחותה".
"הזאת אחותך?" שאל יעקב. "כיצד לא ראיתיה עד היום?"
רגינה התערבה בשיחה והשיבה "מפני שהגרמנים החזיקו אותנו במטבח עד שעות מאוחרות".
"וכיצד השתחררת היום מוקדם?"
"כי מרבית הקצינים הבכירים יצאו אל מחוץ למחנה ולא נזקקו לעבודתי" ענתה רגינה.
"טוב מאוד". ענה יעקב. "זה מחזק את ההשערה שלנו. אנו מסתמכים על כך שיהיו פחות קצינים בכירים ונוכל לבצע את הבריחה". עוד הוסיף יעקב, "כנראה שזה יהיה מחר בשעה ארבע אחה"צ. ברגע שתשמעו את המשרוקיות רוצו מיד אל השערים. שם ימתין אלכסנדר ויחלק הוראות".
"מי זה אלכסנדר?" שאלה רגינה.
"הבחור הגבוה שמלווה את החיילים השבויים לארוחת הבוקר" ענה יעקב.
"אה. כן. עכשיו אני יודעת". אמרה רגינה, "אלה שצועדים ושרים".
"טוב". אמר יעקב. "אני צריך ללכת. ותזכרו להיות מוכנות מחר בשעה ארבע ואולי אף לפני כן. אה... ועוד משהו" הוסיף יעקב. "אל תספרו דבר לאיש. מי שלא יודע - ידע מחר. אסור שזה ידלוף אחרת ישלחו את כולנו לאגף ההשמדה".
"רגע, רגע" אמרה רגינה. "אתה יודע, יעקב, אני במטבח ונמצא שם גם הסמל וגם הקאפו. כיצד אוכל להימלט מהם?"
"אל תדאגי יתר על המידה" אמר יעקב. והוסיף "הקאפו שותף לסוד הבריחה. באשר לסמל הגרמני, הקאפו ינסה להרוג אותו, ואם הוא לא יצליח או שהדברים לא ילכו כמתוכנן, תצטרכי להשתמש בכל כלי העומד לרשותך. ואפילו להרוג אותו - אם צריך".
עובדה שהשומרים בשערים היו שבויים מאוקראינה, נטעה בלבו את המחשבה שניתן יהיה בעת הצורך להשתלט עליהם או אף לשתף אותם בתכניותיו.
אלכסדר (סאשה), אשר נלקח בשבי יחד עם קבוצת חיילים רוסיים, יהודיים, ממינסק, יצר קשר עם אנשי המחתרת-מחתרת שהתגבשה במחנה - ולמרותו היותו רק סגן, נטל את הפיקוד על תוכנית הבריחה.
רק מעטים הוכנסו בסוד הבריחה כדי למנוע דליפת מידע לגרמנים, אולם מטרתו של סגן אלכסנדר הייתה בריחה של כל השבויים כולל מעט צוענים שאף הם היו שבויים במחנה הכפייה.
עיקרה של תוכנית הבריחה הייתה לפרוץ למחסן הנשק ולהשתלט עליו. ובמקביל הוכנו תכניות נוספות ובהן להשתלט על מספר רב - ככל האפשר - של קצינים גרמניים ולהרוג אותם, כדי לנטרל את שרשרת הפיקוד במחנה, ניתוק מערכת הטלפונים והחשמל, ומניעת יצירת קשר עם גורמים גרמנים מחוץ למחנה. יום הבריחה נקבע ל – 14 באוקטובר.
בהתאם לתוכניות הצליחו אלכסנדר וחבריו לגנוב מספר כלי נשק מהנשקייה של השומרים האוקראינים. נשק זה נשמר לשעת הבריחה. אולם לנטרול הקצינים ניתנה הוראה להשתמש רק בנשק קר: סכינים, גרזנים פטישם וכלים חדים למיניהם.
כל הטקסט(בשינויים קלים) שבכחול, נלקח מהסרט "הבריחה מסוביבור" אשר שימש לי פלטפורמה לנושא הבריחה. . קרדיט ליוצרי הסרט וכן לכותב הספר ריצ'רד רשקה
הערה: הציטוט בהתאם לחוק זכויות יוצרים ל" שימוש הוגן".
