פרק תשיעי
(בפרק הקודם, פרק הביניים, רגינה ילדה את ליאו בסיועו של סא"ל
ויטאלי פרימשוב, מפקד גדוד רוסי, אשר הבטיח כי בתום המלחמה נגד הגרמנים
ישוב לקחתה)
הנייה-אסתר, אחותה הצעירה של רגינה הצליחה להגיע לישראל
פרק תשיעי
יעקוב והנייה ברטונוב
ירושלים. שכונת תלפיות ה-3 באוקטובר 1954 שעת ערב.
הנייה-אסתר רעייתו של יעקב ברטונוב ישבה בחדרה הדל - שהיה מואר בעששית קטנה - מנסה להרדים את התאומים, בני שבעה חודשים - ליאופולד וניר. לפני דקות אחדות סיימו השניים את ארוחתם מדדיה עמוסי החלב של אמם.
הנייה זמזמה חרישית שירי-ערש אחדים בעברית שלמדה בעת שהותה בקיבוץ. השפה העברית טרם הייתה שגורה בפיה לחלוטין ומדי פעם שרבבה מילים אחדות בשפת היידיש – שפה אותה זכרה מארץ מולדתה, פולין. מהרהרת הייתה על מעשיו של יעקב בעלה ששירת כחייל-מילואים בגבולה הדרומי של ישראל.
לאחר בריחתם ממחנה "יער הינשוף", הסתתרו: היא, יעקב ושלושה נמלטים - במעבה היערות של פולין. בסיועם של הפרטיזנים הצליחו להתקיים למעלה מחמישה-עשר חודשים עד לתבוסתה של גרמניה ע"י בעלות הברית. יעקב, למרות גילו הצעיר הצטרף לכוחות הלוחמים, ולמד להפעיל נשק שניתן לו ע"י לוחמי המחתרת. הנייה סייעה בידו בתיקון בגדיהם של הלוחמים, או בהכנת ארוחות חמות, כאשר התאפשר הדבר.
במשך היום נהגו להסתתר. פעמים שהיה זה בתוך חפירות מוסוות, ופעמים אצל איכרים פולנים נדיבים, שידעו על היותם יהודים, ועל אף הסכנה שבכך סייעו בידם . בשעות הלילה יצאו הגברים לסיורים או לשמירה והתראה מפני אויב אפשרי. בכל אותה עת לא פסקה הנייה מלהרהר על אחותה רגינה שנשארה מאחור לאחר שצרור כדורים קטע את מרוצתה מהמחנה אל החופש.
סיומה של המלחמה בחודש מאי 1945 ושחרור רבים מהניצולים מהמחנות, נטע בלבה תקווה שתמצא את אחותה, אולם הגורל שינה את תוכניותיה. בעת שנזדמן לה – יחד עם ניצולים מהמחנות שהיו ביערות פולין – להגיע בדרך לא-דרך לארץ ישראל. תחילה התיישבה יחד עם יעקב באחד הקיבוצים במעלה הדרך המובילה לירושלים. תמיד המתינה ליום שיעקב יבקש את ידה, אך יום זה בושש לבוא. תהתה, בינה לבין עצמה, אם יעקב אוהב אותה. מעולם לא אמר מילת אהבה למעט פעם אחת בהיותם במחנה "יער הינשוף".
אחת לכמה זמן הייתה עולה בלבה המחשבה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לגור בירושלים. הניה לא אהבה כלל את שגרת החיים בקיבוץ ואת העבודה המפרכת מעלות השחר ועד לשקיעת החמה. אולם באהבתה ליעקב דחתה מחשבה זו שוב ושוב. עתה שפרצה המלחמה, גמלה בלבה ההחלטה שכאשר תסתיים המלחמה, תעבור להתגורר בירושלים - עם יעקוב או בלעדיו - ויהי-מה.
עם הכרזת העצמאות ע"י מנהיג הישוב, דוד בן גוריון, פרצו קרבות עזים בין המדינה שבדרך לבין שכנותיה הערביים. הישוב עמד בסכנת הכחדה, וכל מי שהיה בידו לסייע גויס לשרות המדינה, גברים נשים ונערים בני שבע-עשרה, ואף למטה מכך. בסיומה של המלחמה, בשנת 1949- ולאחר אבדן רב בנפש- נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה.
יעקב ברטונוב - כיתר הגברים שבקיבוץ - גויס להגנה על המדינה. אחת לחודשיים, כאשר הייתה הפוגת-מה בקרבות, היה יעקב מגיע לחופשה קצרה של עשרים וארבע שעות, שלאחריה היה שב לבסיסו. במרבית שעות החופשה ישן והחליף כוח, ורק דקות אחדות בילה עם הנייה. דומה היה שהמלחמה שנתה אותו לחלוטין, והנייה הרגישה מנוכרת ורחוקה ממחשבתו של יעקב. כך בכל חופשה קצרה. עד שנסתיימה המלחמה.
באחת מפגישותיהם החליטה לומר לו את אשר על לבה. "יעקב" אמרה. "החלטתי לעזוב את הקיבוץ ולעבור להתגורר בירושלים"
"מעניין מאוד" אמר יעקב. "גם בלבי עלתה מחשבה דומה. החיים בקיבוץ היו עלי לטורח".
"היכן אתה מתכוון להתגורר?" שאלה הנייה.
"איני יודע" ענה יעקב, "הדברים קשורים גם בך ודעתך היא הקובעת".
"איני מבינה מה שייכת כאן דעתי" אמרה. "יכול אתה להתגורר היכן שתחפוץ. אין הדבר נוגע לי כלל וכלל".
"חשבתי", אמר יעקב. "חשבתי....."
"מה חשבת?" נכנסה לתוך דבריו.
"חשבתי שאת אוהבת אותי" אמר. והוסיף במבוכה, "מסתבר שלא".
"כמובן שאני אוהבת אותך טיפשון שלי" אמרה. "ואתה?" שאלה, "האם הינך אוהב אותי?"
"או.הו, כן. אני אוהב אותך", ענה.
"נו..? שאלה הנייה, "זה היה כל כך קשה לומר זאת?".
"אני מתנצל" ענה יעקב. "חשבתי שזה ברור מאליו אחרי מספר שנים שאנחנו יחד".
"טוב. אני מקבלת את ההתנצלות" אמרה. ושאלה "מה רצית לשאול על המגורים בירושלים?".
"בעצם רציתי לשאול.." אמר יעקב בהתרגשות, "רציתי לשאול האם תינשאי לי?"
"חשבתי שלעולם לא תשאל" ענתה הנייה, ופלטה אנחת רווחה. "כן. אשמח להינשא לך".
דפיקות עזות על דלת ביתה של הנייה ברטונוב, הקיצו אותה מהרהוריה על יעקב. הנייה ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. בפתח הבית עמדו שני אנשים לבושי מדים. הנייה הופתעה למדי. מימיה לא הכירה אנשי צבא מישראל ותהתה לסיבת בואם.
"שלום גברתי", אמר אחד מהקצינים. "האם את הנייה ברטונוב רעייתו של יעקב ברטונוב?"
"כן .זו אני" אמרה. ושאלה "קרה משהו?"
"אנו מצטערים להודיעך", אמר. "כי יעקב נפגע באירוע בעת שהיה בפעילות מבצעית".
"סליחה אדוני" שאלה הנייה, "למה כוונתך 'נפגע', האם הוא פצוע קל? פצוע קשה?"
הקצין שתק מעט.
הנייה הביטה בפניו חמורי-הסבר, ואט-אט חדרה להכרתה ההבנה כי יעקב נהרג.
"לא. גברתי", אמר הקצין באטיות. "יעקב נהרג . אנחנו משתתפים בצערך". הקצין הוסיף "האם יש דבר-מה שאנו יכולים לסייע בו?"
הנייה לא ידעה את נפשה מצער. כל עולמה חרב עליה באחת. הקצין הגיש לה כסא וחברו הביא מעט מים להנייה.
"איני יודעת" אמרה. ושאלה "מי יטפל בלוויה של יעקב? אני בודדה ואין לנו איש כאן בירושלים".
"הצבא יטפל בסידורי הלוויה ונודיעך על המועד" אמר הקצין. ושאל "האם יש מישהו שאת מעוניינת שנודיע לו?"
"כן". אמרה "הייתי רוצה להודיע לאחותי המתגוררת באמריקה, אודה לכם אם תשלחו לה מברק. תיכף אביא לכם את כתובתה".
"היש עוד משהו, גברתי, שאנחנו יכולים לסייע?" שאל הקצין.
"איני רוצה להטרידכם יתר על המידה", אמרה, "אולם אם ניתן להודיע גם למזכירות הקיבוץ שבו התגוררנו עד לפני זמן מה, יהיה הדבר לתועלת".
"כך נעשה" אמר הקצין. ופנה לדרכו.
הנייה נשארה לבדה עם הידיעה המרה. חשבה כמה גלגל העולם מסתובב לו וצירופי מקרים מתחברים להם זה אחר זה מבלי שלאדם תהיה שליטה על ההתרחשויות.
רק לפני שלושה חודשים הגיע הדוור ובידו מכתב מהקיבוץ. חשבה לעצמה וודאי רוצים הם שיחזרו להתגורר שם. הנייה ויעקב היו עובדים מסורים מאוד ואין איש בקיבוץ שלא רחש להם אהבה וחיבה. לכשנישאו, ערך להם הקיבוץ מסיבת כלולות הדורה למדיי חרף הקשיים הכלכליים בהם הייתה נתונה המדינה. כל דיירי הקיבוץ - גדולים וקטנים - נרתמו להכנת האירוע שהיה מרהיב ביופיו. את שותפתה לדירת החדר העבירו לדיור אחר, ובד-בבד הכינו עבורה ועבור יעקב את "בית החתנים". חצי שנה לאחר נישואיהם גמלה בלבם ההחלטה הסופית לעזוב את הקיבוץ. הנייה ויעקב הרגישו אי נעימות רבה כאשר הודיעו למזכירות הקיבוץ כי ברצונם לעזוב. תחילה ניסו להניאם מכך, אך לבסוף נתנו להם את ברכת הדרך ואף ציידו אותם במעט מזון כפי יכולתם שאת.
ממתינה הייתה ליעקב שישוב מעבודתו בביה"ח "ביקור חולים" שם שימש כאח-סייע. השכר היה מועט אך הספיק לצרכיהם המעטים של הנייה ויעקב. הייתה זו שיאה של תקופת הצנע בארץ. ומשנולדו שני התאומים, רווח להם מעט. פעמים אחדות הייתה מבקרת בביתה שכנתה, נז'ימה, עולה חדשה מעיראק, שהעברית לא הייתה שגורה בפיה יתר על המידה וסייעה בידה בעצות או בבישול מאכלים. פעמים אחדות הייתה מביאה עימה קדירה עמוסה ב"קובה" - מאכל עיראקי ידוע.
חריקת הצירים של הדלת הישנה העידה על כניסתו של יעקב. "שלום הנייה" אמר. "איך התינוקות מרגישים? ואיך עבר עלייך היום?.
"הכול בסדר", אמרה. "ליאופולד וניר נמים את שנתם זה מכבר. נז'ימה השכנה הביאה מעט קובה, רצונך לאכול עתה?"
"נז'ימה זו", אמר יעקב. "אישה מאוד נחמדה. לא. איני רעב כל כך, אכלתי מעט בבית החולים. אפשר שארצה לאכול מאוחר יותר".
