נאמנות לילית

הסיפור הזה קצת ארון, אבל להגיש אותו בחלקים היה הורס ניואנסים והיה מענה את הקורא.

בחרתי להיסתכן ולפרסם אותו במלוא אורכו ועם מלוא תסבכותיו. לשיפוטכם

נאמנות לילית

האורות העמומים של הבר השכונתי הפיצו גוון אמבר חם, מעומעם בריח האלכוהול החריף שנח על דלפק העץ הכהה. גיא כבר ישב שם, רגלו האחת מונחת על השרפרף הגבוה, וידו הימנית מתופפת בעצבנות על המשטח החלק.

הדלת נפתחה בטלטלה קלה, ופניו המוכרות של יוסי הופיעו מתוך צינת הערב.

"יוסי! יא אללה, כמה זמן..." קרא לעברו גיא בקולו המחוספס, חיוך רחב ונמרץ נפרש על פניו.

"לפחות כמה חודשים," השיב יוסי, התקדם לעברו, משיל מעצמו את מתח היום.

בלי להמתין, סימן גיא לברמן ביד נחרצת. "תביא לנו וויסקי כפול. הכי חזק שיש לך."

"לא, לא, תעצור," עצר יוסי את הברמן, ואז פנה אליו ואמר: "תביא לי בירה קטנה, בבקשה."

הוא הסתובב חזרה לגיא והסביר בחיוך: "אם אני דופק עכשיו וויסקי, אני נרדם לך פה על השולחן."  יוסי התיישב בכיסא הסמוך, הביט סביב ושאל, "איפה רונית?"

"הלכה פה ליד, לראות תיקים ובגדים לפני שההצגה מתחילה," הסביר גיא ובירר, "ואיפה תמי?"

"התעכבה קצת בעבודה, תגיע קצת יותר מאוחר ישר לבר."

עוד לפני שהספיק להשלים את המשפט, נפתחה דלת הבר בשנית. רונית ותמי נכנסו יחד, כשהן בעיצומו של צחוק משותף הן התקרבו לעבר הגברים בצעדים בטוחים.

"שוב אתם שותים?" שאלה רונית מיד, חיוך חצי מאיים על שפתיה.

"לא, רק העברנו את הזמן עם כוסית קטנה בזמן שחיכינו לכן". גיא הזיז את ידיו לצדדים להראות שמה שעשו היה דבר הכי הגיוני שבעולם

רונית החליפה מבט מהיר עם תמי, פנתה לגברים ואמרה: "טוב, תמשיכו לשתות. אנחנו הולכות להתאפר קצת ולרכל בשירותים."

"הרכילות עלינו?" שאל גיא בבדיחות הדעת.

"כמובן," ענו השתיים פה אחד, מתפרצות מצחוק והתרחקו לעבר המסדרון, משאירות את הגברים לבדם.

גיא המתין עד שהדלת נסגרה אחריהן, לקח שלוק ארוך מכוס הוויסקי שלו, נאנח ואמר: "עזוב, תהנה מהבירה, תשתחרר... יא אללה, אני חייב סיגריה באופן דחוף."

יוסי הביט בו בפליאה. "לא ידעתי שאתה מעשן."

"אני לא באמת מעשן," נפנף גיא בידו בביטול. "רק סיגריה אחרי סקס."

יוסי הרים גבה וחייך. "פששש... אז לפי הלחץ שלך לסיגריה עכשיו, אני מבין שהיה לך מעניין מאוד ממש לפני שיצאת מהבית?"

"לא, לא הבנת," הבהיר גיא. "רונית חזרה מהעבודה רק לפני שעתיים."

"נו, ושעתיים זה לא מספיק זמן?" תהה יוסי במשועשע.

"תשמע, העניין הוא כזה," הסביר גיא. "כשהיא מודדת בגדים ליציאה, היא עושה את זה בצורה כל כך סקסית, שאני ישר מתחיל לדמיין דברים בראש שלי. המחשבה הזו לבד משגעת אותי ומעוררת אצלי את הדחף לעשן."

"אז למה לא עישנת בבית או באוטו?" הקשה יוסי.

"נראה לך?" גיחך גיא. "רונית לא סובלת ריח של סיגריות. היא לא מרשה לי לעשן על ידה, ובטח שלא באוטו החדש. הייתי צריך להתאפק כמו משוגע כל הנסיעה ועד שהן הלכו עכשיו לשירותים. עכשיו זה הזמן שלי."

יוסי הנהן, אבל אז משהו לא הסתדר לו. "רגע, אבל אם אתה מעשן רק מהמחשבות האלה, זה בטח קורה פעם ב... כמה אתה כבר יכול לעשן ככה? לא יכול להיות שרונית יוצאת לבילוי כל יום ואולי כמה פעמים ביום."

"מה פעם ב...?" נעלב גיא. "מי מדבר על יציאות? היא מודדת בגדים בבית כל הזמן! כשהיא חוזרת מהעבודה, כשהיא סתם מסדרת את הארון... אחי, המוח שלי עובד שעות נוספות. רק מהמחשבות האלו אני מגיע לקופסה וחצי ביום!"

יוסי פער את עיניו והביט בו בתדהמה, ואז פרץ בצחוק. "קופסה וחצי ביום רק מהפנטזיות שלך?! אתה איש של מחשבה עמוקה, גיא. מתי נשאר לך זמן לסקס עצמו עם כל המחשבות האלו?"

"תשמע, כשזה מגיע לסקס האמיתי, לביצוע עצמו, אני בכלל עולה כיתה," התגאה גיא ונשען לאחור. "אחרי הדבר האמיתי אני לא נוגע בסיגריות, אני מעשן רק סיגרים. אני מסיים לפעמים קופסת סיגרים שלמה בשבוע."

"קופסה בשבוע?" יוסי נותר בהלם. "תגיד, יש לך מזל שאשתך כל כך אוהבת מין."

באותו רגע, המסיכה הקלילה של גיא נסדקה מעט. הוא הנמיך את קולו, רכן קדימה וגילה: "רונית היא דווקא אישה די קרירה. איתה זה לא הולך יותר משלושה סיגרים בשבוע. זה מכסימום שאני מספיק לעשן אחריה, למרות שאני מת על סיגרים."

"אני כבר מבולבל לחלוטין," אמר יוסי, מכווץ את מצחו. "מה אתה מעדיף, סיגרים או סקס?"

"זה אותו הדבר," טען גיא. "סיגר טוב הוא כמו סקס טוב. נהנים מכל רגע, וכשזה נגמר זה אף פעם לא מספיק."

החשד החל לקנן בליבו של יוסי. הוא בחן את חברו, עשה חישוב מהיר ושאל בחשדנות: "תגיד לי, אם עם אשתך זה רק שלושה סיגרים, איך אתה מגיע לקופסה שלמה בשבוע? אתה עושה לבד את מה שבא לפני הסיגר?"

"מה פתאום לבד!" נזעק גיא, מביט לצדדים כדי לוודא שאיש לא שומע. "יש לי שלוש מאהבות."

יוסי נחנק מהבירה שלו, השתעל וקרא בקול חנוק: "שלוש מאהבות?! ואישה?! איך אתה מכניס את זה ללוח הזמנים? אתה כם עובד, לא?"

גיא צחק בגסות. "היום מתחלק לבוקר, צהריים, ערב ולילה, נכון? בשלושת החלקים הראשונים אני אצל המאהבות. אבל מחצות ומעלה, זהו, לילה. והלילה שמור אך ורק לרונית. שם אני מקפיד על נאמנות מלאה. ישן איתה באותה המיטה, גב אל גב."

***

באותם רגעים, מעבר לקיר המפריד, בשירותי הבר, עמדו רונית ותמי מול המראה הגדולה והוציאו מוצרי איפור מתיקיהן. תמי קפאה לרגע כשראתה רצועת קונדומים בולטת בתוך התיק של רונית.

"רגע, רונית... ממתי את מסתובבת עם קונדומים בתיק כשיוצאים לבר? אל תגידי לי שאת וגיא מתכננים משהו פראי באוטו בדרך חזרה."

רונית החזירה את הליפסטיק לתיק, והמבט המשועשע שלה נעלם. "הלוואי. תמי, עברתי בזמן האחרון גיהנום. היה לי חשד לגוש בשד. הייתי בטוחה שהחיים שלי נגמרים."

תמי פערה את פיה בתדהמה, וכל הצחוק נעלם מפניה. "מה?! גוש? למה לא אמרת כלום?!"

"כי לא רציתי להבהיל את הילד, ובטח לא להקפיץ את גיא סתם," ענתה רונית בשקט. "בסוף, אחרי כל הריצות והבדיקות שעברתי... התברר שהחשד לא התממש. הכל נקי. אני בריאה לחלוטין."

תמי פלטה אנחת רווחה עצומה, אבל אז הביטה שוב בקונדומים שבידה. "וואו, ברוך השם... אבל רגע. אם את בריאה לחלוטין והכל בסדר, למה הקונדומים האלה כאן?"

רונית לקחה את החפיסה מידה של תמי והחזירה אותה לתיק. "כי לגיא לא סיפרתי שהבריאתי. הוא עדיין בטוח שאני חולה מאוד..."

"מה?!" תמי נחרדה. "למה להעניש אותו ככה?"

"לפני חצי שנה," הודתה רונית בקול נמוך. "הוא החל לחזור מאוחר מהמשרד. טען שיש פרויקט חדש ועומס מטורף. האמנתי לו, עד שסוף שבוע אחד נסענו יחד באוטו שלו. הוא חיבר את הטלפון למסך של הרכב, ואיך שהוויז נפתח, המערכת הציעה לו אוטומטית כיעד מועדף רחוב קטן במערב העיר. שכונה של בנייני מגורים יוקרתיים. הכתובת הזו הופיעה תחת ההגדרה 'סע למקום העבודה שלך', למרות שהמשרד שלו בכלל נמצא בצד השני של העיר. לא אמרתי כלום באותו רגע, אבל שם נדלקה לי נורה אדומה. משהו בהתנהלות שלו השתנה, והבנתי שהוא מחזיק כתובת סודית שהוא נוסע אליה כמעט כל יום."

רונית הייתה נסערת בזמן שסיפרה, אך בסוף נרגעה. היא נשפה אוויר לאט, והמבט הנסער בעיניה התחלף בקור מקפיא.

"הבדיקות הרפואיות הטובות היו ההזדמנות המושלמת להנחית עליו את העונש האמיתי. שיתייסר.

בזמן שהוא בטוח שאני חולה, רגשות האשם יאכלו אותו מבפנים על כל שקר שהוא אי פעם סיפר לי

"ומה יקרה כשהשנה תסתיים?" שאלה תמי בנשימה עצורה.

"יש לי תוכנית. אני אספר לו על תרופה ניסיונית בגרמניה. אטוס לשם לבד, אבלה, ואחזור בריאה."

תמי נאלצה לנשום עמוק. "וואו. זאת תוכנית גאונית. זה גם סוגר את הסיפור וגם מארגן לך חופשה בחו"ל."

***

בחזרה בחלל הבר, השיחה בין הגברים המשיכה להעמיק.

"אתה לא מפחד שהמאהבות ייפגשו? או ידרשו ממך להתחתן איתן?" שאל יוסי.

"עזוב," נפנף גיא את השאלה. "יש לי מספיק בעיות אמיתיות, אני לא עסוק באפשרויות היפותטיות."

"איזה בעיות?" התעניין יוסי.

גיא השתתק, הביט בכוס הוויסקי שלו וגילה בקול סדוק: "לרונית... יש סרטן בשלבים מתקדמים מאוד בשד."

"יוסי קפא. "אלוהים ישמור... גיא, אני כל כך מצטער."

"אל תצטער, לא אתה גרמת לזה," אמר גיא והוסיף חיוך מריר, "הטבע דופק לעיתים נשים, מה לעשות. בגלל המצב אין לנו רצון בעוד ילדים. ומה אצלכם? מה קורה אצלך ואצל תמי?"

יוסי נאנח עמוקות. "המצב מורכב. תמי אינה יכולה ללדת, אז אנחנו שוקלים אימוץ. אבל אם להיות כנים... אני קצת מפחד מילדים."

"ממה יש לפחד?"

"שמעתי מחבר לעבודה על ערבים שלמים שנשרפים מול 'סמי הכבאי', או שאתה צריך להריץ שאילתות ב-AI כדי להסביר לילד למה עננים אפורים. אני לא יודע אם זה כדאי. ומעבר לזה..." יוסי הנמיך את קולו, פניו החווירו. "יש לי פחד אמיתי. אני הייתי זה שנרדם על ההגה בתאונה שבה תמי נפצעה קשות ואיבדה את הרחם שלה. המחשבה שיהיו לנו ילדים, שאני אצטרך להסיע אותם ושוב ארדם... זה מפחיד אותי עד מוות."

***

בשירותים, השתיקה נפלה בין הנשים, עד שרונית שמה לב לתיק הפתוח של חברתה.

"אני רואה שאין לך שום אמצעי מניעה בתיק," ציינה רונית. "אתם עובדים על ילד?"

תמי השפילה את עיניה ובטון מבוייש השיבה: "אני לא יכולה ללדת."

"אוי, חמודה..." ניסתה רונית לנחם אותה. "הבעיה היא אצל יוסי?"

"לא," קטעה אותה תמי. "זוכרת את התאונה הקשה שעברתי? שם כרתו לי את הרחם."

"איך זה קרה בעצם?"

תמי נשמה עמוק וגילתה את האמת: "חזרנו בלילה מחתונה. יוסי היה גמור מעייפות וביקש לעצור בצד הדרך כדי לנוח. אני סירבתי. רציתי להגיע מהר הביתה, אז לחצתי עליו להמשיך. הוא נרדם על ההגה והתרסקנו."

"יוסי יודע מזה?" שאלה רונית, עיניה פעורות.

" בערך. יודע על כריתה, כמובן, אבל בבית החולים, מתוך פחד עמוק מרגשות האשם... שכנעתי אותו שאני דווקא ביקשתי לעצור כדי שינוח, ושהוא סירב והתעקש להמשיך לנהוג. גרמתי לו להאמין שבגללו אירעה התאונה."

"והשקר הזה עזר לך?" שאלה רונית בנימה סקפטית, כשחיוך מריר וקפוא עולה על שפתיה. היא לא חיכתה לתשובה, אלא רק נעצה בתמי מבט מפוכח שדרש את האמת הערומה.

"עם השנים השקר הפך למעמסה כבדה," הודתה תמי, דמעה קטנה זולגת על לחיה. "במיוחד קשה לי  כשאני רואה איך הוא מתייסר יום-יום. אבל..."

"אבל מה?"

"הטוב שיוסי מרעיף עלי נובע מהרגשת אשמה, רונית. לא מאהבה אמיתית. אילו הייתי חזקה מספיק הייתי מספרת לו את האמת, אבל אני פוחדת פחד מוות. אם הוא יגלה את השקר הוא יעזוב אותי. מי ירצה אישה עקרה ונכה? השקר והאשמה הם הדבר היחיד שמחזיק אותו איתי. עדיף לי בעל מתייסר מאשר בעל שעוזב."

"אל תספרי לו דבר," הסכימה איתה רונית מיד.

תמי ניגבה את עיניה, הביטה בשעון וציינה: "כבר מאוחר. כדאי שנחזור."

***

ובבר הגברים המשיכו לדבר, די בשקט, כמעט בלחישות.

יוסי סיכם את דבריו: "בקיצור, עדיף בלי ילדים."

"אני חלוק עליך," אמר גיא. "דוד שלי הזדקן ללא ילדים ונותר בודד לחלוטין בסוף."

"אז קונים כלב," הפטיר יוסי.

"תפסיק עם החישובים שלך!" קרא גיא המזועזע. "הכל מתחיל בסקס, צריך פשוט ליהנות מהתהליך."

באותו רגע נעמדו רונית ותמי מעליהם. "חברים, קדימה, צריך לזוז להצגה," אמרה רונית.

גיא קם, מתח את איבריו ופלט: "אני רק מקווה שלא מדובר באיזו דרמה. אני שונא דרמות. בחיים האישיים שלי אין כאלו, תודה לאל."

יוסי הפנה אליו מבט מלא בסימני שאלה, וגיחך גיחוך אירוני. גיא מיד כיווץ את שפתיו וסימן לו במבט מאשים לשתוק.

"מה אתה מחייך?" גיא פנה לנשים והמשיך להסביר: "בהצגות הדרמות תמיד מוגזמות. הכל קורה בין השורות, אף אחד לא אומר את האמת... זה ממש לא כמו בחיים האמיתיים."

רונית הביטה בו במבט חד, מסתורי וקריר. "כן, אה..."

"לדעתי החיים עצמם הם דרמה גדולה," הוסיף יוסי בחיוך אירוני. "אבל בניגוד למחזות המותחים, הדרמות האמיתיות קורות בתוך השגרה, בשקט. מהצד החיים יכולים להיראות משעממים ורגילים לחלוטין."

תמי הביטה בו במבט מריר. "אתה באמת מאמין שהחיים שלנו משעממים, יוסי?"

"חבל שאין קצת אקשן," צחק יוסי, שלא הבין את העומק.

"אם חסר לך אקשן," השיבה תמי בחיוך חמוץ-מתוק, "אני תמיד יכולה לסדר לך דרמה בבית."

רונית פרצה בצחוק, תפסה את גיא בזרועו בחוזקה ואמרה: "יוסי, אתה יכול לסמוך על הנשים שיודעות לייצר דרמות." היא פנתה לגיא והוסיפה במבט מסתורי: "תתכונן, גיא. כי אם תמי מסדרת ליוסי דרמה, אני כבר אסדר אחת מיוחדת עבורך. שתרגיש מהי סולידריות גברית."

ארבעתם אספו את חפציהם ויצאו יחד מהבר אל הרחוב המואר, פוסעים זה לצד זה לעבר התיאטרון. למרות הקרבה הפיזית, הם היו מנותקים לחלוטין. כל אחד מהם שקע עמוק אל תוך עולמו הפנימי, מבוצר בחומות הבטוחות וההרסניות של סודותיו שלו, נאמנים רק ללילה, ולשקרים ששומרים עליהם יחד.