לאן נוסעים

גיא עמד מחוץ לאוטובוס, מביט בשעונו בעצבנות. הוא מיהר לאירוע החשוב בחייו, החתונה שלו ברחוב ויצמן. אבל האוטובוס הזה היה מוזר. גיא היה צריך לדפוק על הדלת כמה פעמים עד שנפתחה. הוא הכניס את ראשו פנימה ופתח פה לדבר עם הנהג, אך ראה את ידו המורמת כסימן עצירה ושתק, מחכה למה שיש לאיש להגיד.

"אנחנו לא בטוחים שרוצים לקחת אותך," אמר אהרון הנהג.

"אני לא מבין," מחה גיא, "זו תחבורה ציבורית, לא? ויש לי רב-קו."

"שמע, זה לא אישי," הסביר אהרון, "פשוט, חלק מהנוסעים חושבים שאתה עלול להרוס פה את הדינמיקה בנסיעה." הנהג פרש את זרועותיו לצדדים – זהו, אין מה לעשות

"למה, מה עשיתי?" שאל גיא בתמיה. " ואיזו דינמיקה? מה פתאום דינמיקה. כל הדינמיקה שאוטובוס צריך זה המנוע שלו," התעקש גיא.

"אתה יודע. בוא אוכיח לך. לאן אתה צריך?" שאל אהרון, טיפה מתוח מאי-וודאות.

"לויצמן באזור הרבנות, אני מתחתן היום," אמר גיא בגאוה.

"נו, אז הם צדקו. זה בכלל לא בכיוון שלנו," פסק הנהג והתרגע.

גיא היה מופתע, " רגע, אתם לא קו תשע?"

 "תלוי מי שואל."

גיא ניהר את ראשו, לא מבין את פשר השאלה "אני שואל! הוא הטיח. "מה זאת אומרת? למה זה קשור מי שואל?"

אהרון התחיל לאבד סבלנות, "או, אני שם לב שאתה גם טיפוס שמתווכח ומדבר יותר מדי. לא, אתה לגמרי לא מתאים לרוח המושב." והוא לחץ על כפתור סגירת הדלת.

רגלו של גיא נלכדה בתוכה. הוא דפק בחזקה על הדלת ואהרון פתח את הדלת לרגע שהספיקה לגיא לגלוש פנימה. הוא מעד על מדרגה  ונפל על ברכיו.

"תקום,זה שאתה עומד על ברכיים לא יעזור לך. חבל על המכנסיים," אמר אהרון. "אנחנו לא ניקח אותך."

"אבל למה?" שאל גיא.

"כי זה אוטובוס דמוקרטי," ענה אהרון, "כאן הכול מוכרע בהצבעות: לאן נוסעים, מי עולה, ומי נוהג."

"אבל לא הספקתי להצביע על עצמי" מחא גיא.

"היית תיקו," ענה אהרון, "ואצלנו תיקו נחשב נגד."

לבסוף אהרון התעצבן, וקם מכיסא הנהג "יודעים מה? נשבר לי מהתפקיד הזה. אני מוותר על ההגה."

מהומה פרצה עד שיוסי, הנוסע שנראה ממש כבריון השתלט על ההגה: "הנהג מת, יחי הנהג החדש!"

גיא התיישב ליד נועה, שנראתה שבורה. "אני כבר ארבע שעות באוטובוס הזה," לחשה לו, "נגררת ליעדים אקראיים ולא מצליחה להגיע הביתה לבת-ים, כי כל הזמן הם בוחרים יעדים אחרים... אני פשוט רוצה הביתה."

גיא ניגש ליוסי, הנהג החדש, "אני רוצה להציע את היעד הבא."

"הצעות ליעד הבא!" הכריז יוסי בקול רם.

"הייתי שמחה לבת-ים..." לחשה נועה מהכיסא, "אולי אפשר? אבל רק אם זה לא מפריע לאף אחד..."

"אני צריך לרחוב ויצמן," אמר גיא. אחרי שאף נוסע לא דיבר בקול רם.

"ברוב קולות, נוסעים לויצמן!" הכריז יוסי. אולם אחרי זמן מה, נועה הביטה מהחלון ושאלה בחולשה: "יוסי, סליחה... אבל אמרת ויצמן. אנחנו כבר חולפים על פני הים. זה לא בדיוק הכיוון לבת-ים ובטח לא לויצמן."

"הים זה יעד אטרקטיבי," ענה יוסי בלי להסיר עיניים מהכביש, "הציבור צריך קצת כחול בעיניים."

"רגע, אבל הצבענו!" מחה גיא, "אמרת 'ברוב קולות נוסעים לויצמן'. מה עם תוצאות ההצבעה?"

יוסי צחק: "הצבענו על היעד, לא על הניווט. דמוקרטיה נותנת לכם לבחור לאן מגיעים, אבל הנהג הוא זה שמוודא שלא תהיה אנרכיה."

גיא נעמד, "מה הקשר לאנרכיה? אנרכיה זה כשאין נהג!

יוסי: נכון, ואנרכיה זה גם כשכל נוסע בטוח שהוא מבין בוויז יותר טוב ממני. אם כל אחד יחליט לי מאיזה רחוב לפנות, אנחנו לא נגיע לויצמן, אנחנו נגיע למוסך. דמוקרטיה זה לתת לי את המנדט להחליט איך, לפי דעתי, הכי נכון להוביל אתכם ליעד.

"אני דווקא בעד הים. מי בעד הים?" התפרצה מיכל, בעוד אהרון הנהג הקודם הוסיף מהספסל האחורי: "אני נמנע. אני בכלל מחכה שהאוטובוס הזה יתקע בלי דלק כדי לראות מי מכם יצביע לגרר."

גיא בייאוש פנה לנועה, "תגידי משהו! את גרה בבת-ים, אנחנו ממש שם על החוף! אפשר לעצור פה."

נועה השפילה מבט לתיק שלה ולחשה "תשמע... אני לא רוצה לעשות עניין. אם כולם רוצים ים, אז ים. הים מחובר בסוף, לא? אני פשוט ארד בתחנה הבאה, זה בטוח קרוב לבת-ים."

וסי, ששמע את הלחישות, סובב את ראשו בחדות מההגה וצעק: "מה פתאום, לעצור פה?! אם נתחיל לעצור בכל תחנה בדרך שכל נוסע מדמיין, המסלול ישתבש לגמרי!" הוא הניף את ידו בתנועה מזלזלת לעבר גיא והוסיף בטון מאשים: "אתה רואה מה עשית? בגלל ההתעקשות שלך על 'צדק' ו'יעד', ערערת את כל המערכת שבניתי. ועוד אחרי כל הפשרות שלי. עכשיו אני צריך לתמרן בין הרצונות של כולם מחדש."

גיא הביט בו בתדהמה: "איזה מערכת? איזה רצונות?ומאיפה כאן פשרות? הצבענו ויצמן!"

יוסי צחק, צחוק קצר ומריר. "אתה רואה 'הצבעה', אני רואה 'ניהול'. הפשרה הראשונה שלי הייתה בכלל להשאיר אותך על האוטובוס, למרות שאהרון הנהג הקודם כבר רצה להעיף אותך. התפשרתי איתו שבתמורה לזה שאתה נשאר לשבת, הוא מקבל את כל הספסל האחורי לעצמו ויכול לישון בשקט. והנה עוד פשרה: כדי שנועה לא תרגיש שהיא מפספסת את הנסיעה, הבטחתי לה שנעבור קרוב לטיילת."

גיא הביט בתדהמה על נועה, והיא רק הצטדקה בלחישה: "מה אני יכולה לעשות... הים בכל זאת שם, אז לא לנצל את ההזדמנות?"

גיא ענה בחדות," אבל את גרה בבת- ים, זה קרוב לים, לא?"

נועה משכה בכתפיים, "אולי כן... אבל שמעתי על סייל מטורף בטיילת, אז..."

יוסי המשיך בטון סמכותי: "אי אפשר לנהוג בקו ישר כשכל נוסע מושך לכיוון אחר. אז אני מתפשר עם כולם ונוסע לאן שאני מחליט שכולם יסכימו עליו בדיעבד. אתה רואה את הסבך שיצרת? בגלל הדרישות שלך, עכשיו אולי נצטרך לעבור בכלל דרך חיפה או אילת כדי לאזן את כל ההבטחות האלו. אתה רואה מה עשית?"

גיא עמד שם, ידיו מורמות בתמיהה, מבין שהמלכודת נסגרה. "אז ככה נראית דמוקרטיה בפעולה?" שאל בקול סדוק.

יוסי חייך חיוך רחב ומנצח. "כן, זו דמוקרטיה, חביבי! שלטון הרוב, אבל רק של הרוב שלא שותק. הרוב נקבע רק בין אלו שפתחו את הפה, וכולם מקבלים בסוף בדיוק את מה שהם לא רצו, אבל קוראים לזה דמוקרטיה."

גיא התיישב על הרצפה בייאוש כשהאוטובוס המשיך בדרכו, והבין שבאוטובוס הזה, ההצבעות הן רק אשליה והפשרות הן כלי לניהול שרירותי. "נתניה, הנה אנחנו באים!" הכריז יוסי, בעוד גיא ממלמל לעצמו ומבין שהחתונה נראית רחוקה מתמיד.