רַכֶּבֶת הָרִים / ש. כהן
כשנועה פתחה את הפרופיל של עידו באתר ההיכרויות, היא כמעט המשיכה הלאה.
בתמונה הוא עמד על פסגת הר, מחייך חיוך רחב מדי, כזה שנראה כאילו נלקח מפרסומת לחיים טובים. מתחת לתמונה כתב:
"מחפש מישהי שלא תפחד לעלות איתי על רכבת הרים, גם אם לא תמיד יודעים איפה התחנה הבאה."
נועה חייכה.
היא דווקא פחדה מרכבות הרים. מאז ילדותה נמנעה מכל מתקן שמטפס גבוה מדי רק כדי לצנוח במהירות אל האדמה. אבל משהו במשפט שלו עצר אותה. אולי מפני שבאותם ימים גם חייה הרגישו כמו מסילה בלי מפה.
היא שלחה לו הודעה:
"ומה אם אני מפחדת מרכבות הרים?"
כעבור דקה הגיעה תשובה:
"אז אשב לידך."
כך התחיל הכול.
הפגישה הראשונה שלהם התקיימה בבית קפה קטן ליד הים. נועה הגיעה עשר דקות מוקדם יותר והתחרטה לפחות חמש פעמים. היא כבר עמדה לקום וללכת כשעידו הופיע, מתנשף, שערו פרוע מהרוח.
"סליחה," אמר, "רצתי כל הדרך."
"למה?"
"פחדתי שתלכי."
זו הייתה הפעם הראשונה שליבה החסיר פעימה בגללו.
הם ישבו שלוש שעות. דיברו על הכול ועל שום דבר. על הילדות, על חלומות שנשכחו, על אהבות קודמות ועל הפחד להישאר לבד. עידו סיפר שהוא מצייר בלילות, אף שמעולם לא למד ציור. נועה סיפרה שהיא כותבת מכתבים שאינה שולחת.
"למי?"
"לאנשים שכבר לא נמצאים בחיים שלי."
"ואולי יום אחד תכתבי לי?"
"אם לא תהיה בחיים שלי."
עידו השתתק לרגע.
"אני מעדיף שלא לקבל מכתב."
היא צחקה, אבל שנים אחר כך עוד תזכור את המשפט הזה.
החודשים הראשונים היו כמו עלייה איטית אל פסגת הר גבוה.
הם לא נפרדו כמעט. טיילו בלילות ברחובות העיר, אכלו גלידה בחורף, נסעו בלי יעד רק כדי לשמוע מוזיקה יחד. עידו היה מתקשר אליה באמצע יום העבודה ושואל:
"את פנויה?"
"לא."
"יופי. אז בואי נברח."
ולפעמים היא באמת ברחה.
הוא לימד אותה לא לפחד מהלא מתוכנן. היא לימדה אותו שלפעמים צריך להישאר.
אחרי חצי שנה עברו לגור יחד בדירה קטנה בקומה שלישית בלי מעלית. היה בה מטבח צר, מרפסת זעירה ונוף אל קיר של בניין אחר, אבל מבחינתם זו הייתה ממלכה.
על המקרר תלו פתק:
"כאן גרים שני אנשים שלא יודעים מה הם עושים, אבל עושים את זה יחד."
נועה הייתה בטוחה שמצאה בית.
ואז הגיעה הירידה הראשונה.
עידו התחיל להתרחק.
בהתחלה אלה היו דברים קטנים. הודעות שלא נענו. ערבים שחזר מאוחר. שתיקות ארוכות מול החלון.
"קרה משהו?" שאלה.
"לא."
"אתה בטוח?"
"אני פשוט צריך קצת אוויר."
נועה ניסתה לתת לו אוויר, אבל ככל שנתנה יותר, הרגישה שהיא עצמה נחנקת.
לילה אחד הוא לא חזר הביתה.
היא ישבה על הספה עד הבוקר, הטלפון בידה. בשש וחצי נשמע המפתח בדלת.
"איפה היית?"
"נסעתי."
"לאן?"
"סתם."
"אין מקום שקוראים לו סתם."
הוא הביט בה, ועיניו היו עייפות.
"אני לא יודע איך להיות מה שאת צריכה."
"ומי אמר לך מה אני צריכה?"
"אני יודע."
"לא," אמרה, וקולה רעד. "אתה רק יודע לברוח לפני שמישהו מספיק לעזוב אותך."
הוא קפא.
נועה ידעה שנגעה במקום כואב.
עידו לקח תיק ויצא.
במשך שבוע לא חזר.
כשהופיע שוב, עמד מול הדלת בגשם.
"אני מצטער."
נועה רצתה לסגור את הדלת.
במקום זאת פתחה אותה.
כך התחיל הסיבוב השני ברכבת ההרים.
הפעם הם הבטיחו לדבר. להיות כנים. לא להיעלם.
היו שוב ימים יפים. אפילו יפים יותר מקודם. אולי מפני ששניהם ידעו עכשיו כמה קל לאבד.
הם נסעו לצפון, ישנו באוהל מול הכנרת, התעוררו לקול ציפורים. עידו כרע פתאום על ברך אחת.
נועה נבהלה.
"מה אתה עושה?"
"קושר שרוך."
היא צחקה.
הוא הביט בה ואמר:
"אבל יום אחד אני אעשה את זה באמת."
לבה התמלא אור.
אלא שרכבת הרים אינה נשארת זמן רב בפסגה.
כעבור חודשיים נועה גילתה במקרה שעידו עדיין נכנס לאתר ההיכרויות שבו הכירו.
היא לא חיפשה. ההתראה הופיעה על מסך המחשב שלו.
לרגע העולם נעצר.
כשחזר הביתה, היא חיכתה לו ליד השולחן.
"אתה עדיין מחפש?"
הוא החוויר.
"זה לא מה שאת חושבת."
"אני אפילו לא יודעת מה לחשוב."
"לא נפגשתי עם אף אחת."
"אז למה נכנסת?"
הוא שתק.
והשתיקה הייתה גרועה מכל תשובה.
"אני מפחד," אמר לבסוף.
"ממה?"
"מזה שטוב לי."
נועה הביטה בו ולא ידעה אם לצחוק או לבכות.
"אתה הורס דברים טובים כדי שלא תצטרך לפחד שהם ייגמרו."
עידו הוריד את ראשו.
"כנראה."
הפעם היא הייתה זו שארזה תיק.
שלושה חודשים לא דיברו.
נועה חזרה לכתוב מכתבים שאינה שולחת.
כתבה לעידו על הכעס. על הגעגוע. על הבקרים שבהם היד שלה עדיין חיפשה אותו בצד השני של המיטה. על כך שאהבה אינה אמורה להיות מבחן הישרדות.
עידו, מצדו, התחיל טיפול.
לראשונה בחייו דיבר על אביו שעזב כשהיה בן שמונה. על אמו שהייתה מבטיחה לחזור מוקדם ותמיד איחרה. על הילד שבתוכו שלמד שכל מי שאוהבים עלול להיעלם.
יום אחד קיבלה נועה מעטפה.
בתוכה היה ציור.
רכבת הרים גדולה, צבעונית, מלאה בעליות ובירידות. בקרון הראשון ישבו שני אנשים. האישה אחזה במעקה. האיש ישב לידה.
מאחור כתב:
"אמרתי לך שאשב לידך. לא הבנתי אז שגם אני מפחד."
נועה בכתה.
אבל היא לא התקשרה.
עדיין לא.
חלפה שנה.
בערב קיץ אחד הלכה נועה עם חברים ללונה פארק. כשעמדה מול רכבת ההרים, חייכה לעצמה.
"אני עולה," אמרה.
"את?!" שאלו כולם.
"כן."
היא התיישבה בקרון, הידיים רעדו.
ואז שמעה קול מוכר מאחוריה.
"סליחה, המקום לידך פנוי?"
היא הסתובבה.
עידו עמד שם.
לרגע איש מהם לא דיבר.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה.
"אחיין שלי גרר אותי."
"אתה עדיין מפחד?"
"מאוד."
"מרכבות הרים?"
"מהכול."
היא חייכה.
הוא התיישב לצדה.
הרכבת התחילה לנוע.
לאט.
קליק.
קליק.
קליק.
הם טיפסו מעלה.
"נועה," אמר עידו.
"כן?"
"אני לא בא לבקש שתשכחי."
היא הביטה קדימה.
"אני גם לא מבקש שתסלחי מיד."
הרכבת המשיכה לטפס.
"אז מה אתה מבקש?"
"הזדמנות להכיר אותך מחדש."
הם הגיעו לפסגה.
לרגע העולם כולו נפרש מתחתיהם , האורות, העיר, הים הרחוק.
נועה הסתכלה עליו.
"בלי להיעלם?"
"בלי להיעלם."
"בלי לחפש דלתות יציאה?"
"אני לא יכול להבטיח שלא אפחד."
"לא שאלתי אם תפחד."
עידו הנהן.
"אני יכול להבטיח שלא אברח."
ואז הרכבת צנחה.
נועה צרחה.
עידו צרח חזק יותר.
ובתוך הפחד, הרוח והמהירות, הם התחילו לצחוק.
הם לא חזרו להיות זוג באותו ערב.
גם לא למחרת.
הם התחילו לאט.
קפה.
הליכה.
שיחה.
עוד שיחה.
הפעם לא היו הבטחות גדולות. לא משפטים על נצח. לא חלומות על בית לפני שלמדו שוב לפתוח דלת.
היו ימים טובים.
היו גם ריבים.
היו רגעים שבהם עידו רצה לברוח ונשאר.
היו רגעים שבהם נועה רצתה לסגור את לבה ודיברה.
שנה לאחר מכן הם חזרו לאותו לונה פארק.
עמדו מול רכבת ההרים.
"עולים?" שאל עידו.
נועה הביטה במסילה המתפתלת בשמים.
"אתה יודע," אמרה, "פעם חשבתי שאהבה צריכה להיות מקום בטוח."
"והיום?"
"היום אני חושבת שאהבה היא לא מקום שאין בו פחד."
"אז מה היא?"
היא לקחה את ידו.
"מקום שבו לא נשארים עם הפחד לבד."
הם עלו לקרון.
הרכבת יצאה לדרך.
שוב טיפסה.
שוב ירדה.
שוב הסתובבה במהירות.
אבל הפעם נועה לא עצמה את עיניה.
גם עידו לא.
כי הם כבר ידעו שהחיים אינם מסילה ישרה, ואהבה אינה נסיעה שקטה מתחנה לתחנה.
לפעמים היא עולה עד השמים.
לפעמים היא צונחת אל התהום.
לפעמים נדמה שהלב לא יעמוד בסיבוב הבא.
אבל כששני אנשים בוחרים, בכל פעם מחדש, להישאר זה לצד זה גם כשהם מפחדים, גם כשהדרך מתפתלת, גם כשאינם יודעים מה מחכה מעבר לעיקול
אולי זו אינה רכבת הרים שצריך לרדת ממנה.
אולי זו פשוט האהבה.
21.7.26
