דינה לא נכנסה לחנות הספרים "עמודים" כדי לחפש דרמה או לחטט בחייהם של אחרים. בשבת גשומה זו, כל מה שרצתה היה למצוא ספר מתכונים חדש לעוגות גבינה שיפיג את השעמום. אבל בדרכה למדף הבישול, בין מדורי הפרוזה והעיון, העין שלה נתפסה בבחורה צעירה שעמדה ליד המעבר. לבחורה הייה שיער חום גולש שנפל ברשלנות אלגנטית, שמלת פרחים קלילה שנראתה כאילו נגזרה מתוך פרסומת לחנות מעצבים החמיאה לגזרתה מאוד. היא אחזה בידה ספר בעל כותרת שחצנית להכעיס: "איך להכריח את המאהב הנשוי להינשא לך".
הבחורה דפדפה בדפים במהירות, כאילו מדובר במדריך טיולים קליל לפריז ולא במפת דרכים להרס משפחה. דינה נעצרה במקום, בחנה אותה במבט ביקורתי ואז, בלי לחשוב פעמיים ובדחף פנימי מוזר של סקרנות מהולה בזעם שקט, הושיטה יד ולקחה לעצמה עותק נוסף מהערמה. "אם יש חוקים למשחק המטופש הזה," אמרה לעצמה בלבה, "אולי כדאי שאדע אותם. ליתר בטחון".
באותו ערב, אחרי שבעלה דוד שקע בשינה עמוקה מול מהדורת החדשות המרכזית, היא הדליקה מנורת קריאה חלשה ופתחה את הספר. האותיות המודפסות נראו כמו מתוך חוברת הוראות של יחידה טקטית סודית:
גרמי לו לחשוב שאת החמצן שלו.
גרמי לאשתו להיראות כמו רעש רקע.
שכנעי אותו שעד עכשיו חייו היו רק טיוטה.
דינה הרימה גבה, והקור החל להתפשט בחזה. היא לא הייתה זקוקה ליותר מדי זמן או לחקירות מאומצות כדי לחבר את ההנחיות האלו אל המציאות המוזרה בבית, אל המבטים החטופים לטלפון, אל השעות המאוחרות במשרד, אל היסח הדעת הכללי של דוד בתקופה האחרונה. היא חיברה שתיים ועוד שתיים, והתשובה היכתה בה כמו סטירה - שמלת הפרחים. אותה צעירה מהחנות. מאוחר יותר באותו לילה, כשהוא התחיל לנחור בשינה עמוקה, היא ניגשה לבדוק את הטלפון שלו ומצאה את מה שחששה לגלות.
למחרת, סביב שולחן האוכל המשפחתי, היא הגישה לו צלחת מרק והשאלה נפלה לאוויר כבדרך אגב: "תגיד, מי זו רונית?"
דוד כמעט נחנק. הוא הרים את ראשו בבת אחת מהצלחת, פניו החווירו. "מהעבודה", מלמל בקול סדוק.
"אה… שיווק, נכון?" חייכה דינה חיוך שלא הגיע אל עיניה. דוד הנהן בהסח הדעת. "היא משווקת גם שירותי פירוק משפחות?" שאלה דינה בהרמת גבה וחיוך עקום.
הוא השתנק הפעם באמת, המרק ניתז על המפה, ודינה המשיכה לשבת במקומה, מנגבת בנחת את השולחן כאילו דבר לא קרה.
ומאותו רגע, התחילה מלחמת התחבולות האמיתית.
דינה הבינה מיד את ההיגיון המעוות של הספר: מדריכי הפיתוי האלה בנויים על ניצול חולשות ועל יצירת אשליה של ריגוש. המאהבת מצליחה כי היא מייצגת בדיוק את מה שדוד מרגיש שחסר לו. לכן, דינה החליטה לא להילחם בספר, אלא להשתמש בו נגד עצמו, לקחת כל טיפ שכתוב בו ולהפוך אותו על ראשו, כדי לפגוע ישירות במנגנון שעליו נשען הרומן שלהם.
הספר הציע למאהבת להיות זמינה תמיד כדי לספק לו ביטחון. דינה החליטה לעשות את ההיפך, יצאה לחוג יוגה מתקדם, והשאירה אותו לבד בערבים להתגעגע ולתהות לאן נעלמה.
הספר הכריז שצריך לגרום לאשתו להיראות שקופה וחסרת חשיבות. דינה עשתה את ההיפך הגמור - חידשה את התספורת, קנתה שמלה נועזת, ופתאום כל חדר נכנסה אליו האירה אותה מחדש.
הספר כתב שצריך לגרום לו להרגיש שהוא חי בעולם חדש ומרגש. דינה שלפה את אלבום החתונה הישן, הזכירה לו הבטחות עבר והחזירה אותו בבת אחת לשורשים שלו, כדי להזכיר לו מי הייתה הבחירה האמיתית שלו.
היא לא שיחקה את תפקיד האישה הנבגדת והמסכנה. היא שיחקה לפי הכללים של הספר, אבל תפסה את השליטה בהם לידיים שלה.
חודש שלם נמשך קרב ההתשה השקט הזה בין קירות הבית. בסופו של אותו חודש, האנרגיה השלילית התפוגגה והמאהבת נעלמה מעבר לפינה. שמלת הפרחים פסקה להיראות במסדרונות המשרד שלו, ואיש בחברה או בסביבתם לא שמע עוד את השם רונית.
דוד נשאר בבית, כפוף כתפיים, מבויש ומתחנף לכל מבט שלה. ערב אחד, כשישבו בסלון הדומם, הוא הושיט אליה את ידו, מנסה לגעת באצבעותיה. "ידעתי שתמיד תהיי היחידה בשבילי," לחש לה בקול מתחנן.
אפשר היה לעצור שם. אפשר היה לחזור לשגרה הישנה, לסלוח, או למצוא נוחות באותו הרגל ישן. אבל דינה הביטה בו, ובפעם הראשונה אחרי שנים הרגישה שמשהו עמוק בתוכה השתנה. המלחמה הזו אמנם נועדה להרחיק את האיום מבחוץ, אבל תוך כדי כך היא הבינה משהו מטלטל: היא לא נלחמה עליו בכלל. היא נלחמה על הערך של עצמה, על המקום שלה, על האדם שהיא שכחה שהיא מסוגלת להיות.
למחרת בבוקר, השמש עוד לא הספיקה לחדור את התריסים כשהיא ארזה תיק נסיעות קטן. היא עשתה זאת בשקט מוחלט, בלי צעקות, בלי דרמות ובלי מריבות מיותרות, אלא מתוך החלטה פנימית ונחושה. על שולחן האוכל בסלון, בדיוק במקום שבו קראה לראשונה את ההוראות הטקטיות ההן, היא השאירה את הספר הנבזי הזה פתוח לרווחה בעמוד האחרון. ועליו הניחה פתק קצר בכתב יד ברור: "הטריק הכי טוב שלמדתי מהספר הזה, לדעת מתי להניח אותו וללכת."
היא סגרה מאחוריה את הדלת בקול נקי וברור, והלכה.
