" הו הנה היא באה". אמרה אימא כשראתה אותי, פניה מחייכות.
מצאתי אותה מופרדת מיתר הקשישים, נבדקת על ידי סווטלנה "האחות" במכשיר שבודק את רמת החמצן בדם.
"אז מדוע לא נותנים לאימא חמצן". אני שואלת את סווטלנה.
"הגוף של אימא שלך בוגד בה, ואי אפשר לתת לה סתם חמצן". עונה לי הסווטלנה הזאת רואים שהיא לא אחות. אני פונה לרופאה שמטיילת בחדר האוכל, נוכחותי מפריעה לה,היא מטאטאה אותי בכזה זלזול.
"מצטערת, אמך לא בטיפולי, אני לא יכולה לגשת אליה".
"תסבירי לי מה קורה איתה, ושמת לב שהיא "מתה" מכאבי בטן"? אני מרימה את קולי. היא לוקחת את רגליה ונעלמת לי מהעיניים. רימה הערבייה המתוקה הזאת, האחות הראשית איננה, וצוות העובדים עושה מה בא להם בראש.
אין עם מי לדבר. אני יושבת ליד אימא שלי, מוציאה שקית שבתוכה ארבעה פלחים של תפוח עץ מקולף שהבאתי לה במיוחד, היא פותחת בשקיקה כזו את השקית ואוכלת את הפלח הראשון, כאילו לא ראתה תפוח מימיה, חווה אמנו לא חוותה כזה אושר כשלעסה את הביס הראשון שם בגן העדן.
"מי אמר לך להביא לי תפוח"?
"אף אחד לא אמר, אני יודעת שאת אוהבת".
"נכון, קחי תאכלי קצת". היא מגישה לי את השקית שנשאר בה רק פלח אחד.
"די, שבעת, את לא רוצה עוד לאכול"?
"לא, כואבת לי הבטן, אויש". אימא לא צורחת, היא נאנחת בשקט ומעווה את פניה בכאב. אני יושבת לידה, משקה אותה בתה שמונח לידה, אחר כך מחליפים לה את התה במיץ פטל שהפעם לשם שינוי אינו עכור וקצת טעים. הפעם אימא חיוורת מהרגיל, מדברת מעט, יותר עסוקה בכאבים של עצמה, לידה זקנים צועקים, חלקם ישנונים, חלקם רצים אחרי הלשון שלהם שמזדקרת מפיהם ללא שליטה.
"חנה יודעת שאת כאן".
בטח שהיא יודעת".
"מי אמר לה".
"אני".
"ומה אמר אבא".
"הוא אמר שהוא מסכים".
"את רוצה שהוא יבוא אלייך"?
"לא".
"למה"
"מה הוא צריך לראות אותי ככה".
"אויש, אויש".
"קחי תשתי, את חייבת. הבטן פחות תכאב לך".
"מי אמר לך".
"אני יודעת".
הפעם ביקורי מתקצר, ביקשתי שלא יתנו לה ארוחת צהריים, גם בקשתי הזאת נפלה על אוזניים ערלות. נישקתי לאימא והלכתי.
בערב התקשרה אלי אחותי, מתעניינת במצבה של אימא.
"את יודעת, הם מפחדים ממני, אני עושה להם טרור, תפסתי אותם משקרים, מעלימים מכנסיים שקניתי לה, מצאתי את אימא לא פעם אחת שדוחפים לה דייסת קווקר בכוח, ואחר היא מקיאה ומשלשלת, מצאתי שלא מחליפים לה סדינים".
"די, אני רוצה לראות את האוקסימורון הזה נגמר ומגיע לקיצו ,לא רוצה לשמוע את הזעקה האילמת של אימא, את הקול החנוק הזה ,אני רוצה לקבל את הטלפון המיוחל שהכל הגיע לסופו ונפסק".
©כל הזכויות שייכות לחנה הילמן
