6 - אהבה חזקה מהגיון
צביקה לא עצם עין כל אותו הלילה. ישיבת הסגל אמורה להתקיים הבוקר. הוא קם, בלע שני אקמול, רחץ פניו ופנה למשרד המפקד.
"צביקה!" קרא לו יוסי מרחוק. צביקה עצר.
"השתגעת לגמרי?" נדהם יוסי כשהוא סוקר את פניו של צביקה "שכחת להתגלח הבוקר? אתה חושב להגיע לישיבת סגל לא מגולח? מה עובר עליך?" נזף בו.
צביקה הרים ידו לסנטרו ממשש את זיפי זקנו. ללא מילה נוספת הסתובב ופתח בריצה חזרה. התגלח במהירות, אף נחתך תוך כדי גילוח. שטף פניו וניסה לעצור את הדם.
לחץ על החתך עם ניר טואלט ורץ כל עוד רוחו בו להספיק לישיבה. הוא נכנס מתנשם והתיישב בכסא הפנוי היחיד שנשאר בחדר.
"הכנס אלי לשיחה אחרי הישיבה", סקר אותו יובל מהורהר.
יוסי וצביקה החליפו מבטים ביניהם.
"אני מבקש הקשבה מלאה של כולם", החל יובל בישיבה.
צביקה הבין שהוא בצרות, כאלו ואחרות. אתמול סרק היטב את סביבותיו לפני שניגש ליפעת. האם מישהו בכל זאת ראה אותם על שפת הים? בקושי חיכה לגמר הישיבה. הקשיב לדברים בחצי אוזן ובפיזור דעת. יכול היה לשמוע את גלגלי מוחו עובדים בקצב.
הישיבה הסתיימה, כולם התפזרו וצביקה נשאר לשבת בחדרו של יובל.
"מה עובר עליך, צביקה?" פנה אליו יובל. חביב ודואג כתמיד.
"שום דבר מיוחד. בעיות כאלה ואחרות", ענה צביקה, מתחמק.
"בוא לא נלך סחור סחור. גונבה שמועה לאוזני שאתה עומד כמעט כל יום בשעות הצהריים על הגבעה הצופה ליישוב נווה-דקלים. אתמול עברתי גם אני שם וראיתי אותך עומד מרחוק. היית כל כך שקוע ולא שמת לב שאני עומד לא רחוק ממך. כשצפיתי לרחוב לרגלי הגבעה, ראיתי בחורה עוברת עם ילד קטן לידה. האם בה אתה צופה כל פעם?" חקר.
צביקה היה נבוך. החליט שאין טעם להכחיש. שתק.
"כשאמרתי לכם להתקרב למתנחלים ולקשור אתם קשרים, לא התכוונתי לקשר כמו שאתה מנסה לרקום עם אותה בחורה. המצב שקוף לגמרי. אתה כנראה יצאת מדעתך אם אתה חושב לנהל פה רומן עם מתנחלת דתייה", נזף בו יובל במלוא הרצינות.
"לא תכננתי שום דבר כזה. אני נותן לך את מילתי. הכל קרה לגמרי במקרה. ראיתי אותה יום אחד וכנראה התאהבתי בה", ניסה צביקה להסביר כשהוא מרגיש שהמצב פשוט מגוחך. מה, הוא בחור בן שמונה עשרה שהתאהב פעם ראשונה בחייו?
"אתה עשית עלי רושם של בחור מאוד רציני ושקול. שכחת שיש לך אישה וילד בבית? אני רואה בעיניך שזה לא סתם נסיון לסטוץ. תחשוב טוב איפה אתה נמצא פה. אני לא זקוק להתלקחות של התושבים נגדנו". הסביר יובל כשפניו מרצינות עוד יותר "אתה יודע שאנחנו יושבים פה ממש על חבית של אבק שריפה וכל ניצוץ עלול להצית אותה".
צביקה זז בכיסאו בחוסר נוחות. הביט לתוך עיני יובל כשהוא מחפש הבנה.
"האמת, אין לי שליטה במצב. בחיי לא קרה לי מקרה כזה, אפילו כאשר התאהבתי באשתי, רחלי. נסיתי להתגבר, האמן לי. אני בעצמי אובד עצות. מנסה למצוא פתרונות אלו ואחרים. אינני רוצה לגרום נזק כזה או אחר לא ליחידה ובוודאי לא לבחורה הזו. רגלי נושאות אותי לגבעה כל פעם מחדש, כמו דוחף אותי איזה שד", כבש עיניו בנעליו.
"אני מבין שאתה באמת במצב קשה. אני מצטער בשבילך. חבל שתהרוס לך את החיים", הביט בו יובל, משתתף בבעייתו "השתדל להתנתק ממנה. נסה לשכוח אותה כל עוד אתה יכול".
"אני פשוט לא יכול בלעדיה", עף המשפט מפיו לפני שהספיק לחשוב.
יובל נשען לאחור בכיסאו. סקר את צביקה, נשם עמוק ואמר לו:
"אוקיי, אם זה המצב, אני מציע כשלב ראשון שתצא הביתה לשבת ארוכה. אבל אני מתרה בך", הוסיף כשהוא מביט ארוכות לתוך עיניו "אם לא תוכל להתגבר על עצמך אאלץ להעביר אותך מהיחידה. אינני יכול לסכן את כל המצב פה בגלל התאהבות של קצין שלי. אני מצטער בשבילך. אבל האמת - קשה לי להבין אותך", סיים את השיחה.
יפעת התגנבה הביתה בשקט, מתפללת בלבה כל הדרך שכולם צופים בטלביזיה ולא ישימו לבם כשתכנס. עולמה חרב עליה. מה תעשה עכשיו? למה זה קרה לה בכלל? במה חטאה שאלוהים הפיל עליה עונש כה נורא. פשוט לה האמינה למה שקרה לה. מצד אחד הרגישה עצמה ממש טמאה עכשיו, אחרי שגבר זר חיבק אותה ונשק לה על פיה. מאידך, נזכרה בהרגשה המוזרה שתקפה אותה כאשר לקח אותה בזרועותיו ונשק לה. שפתיו היו רכות וחמות, הבל פיו נדף ריח סיגריות, זרועותיו חיבקו אותה ברוך וברכות ובו בזמן אימצו אותה כה חזק אל לבו. ההרגשה היתה נפלאה כשהייתה צמודה לחזהו הרחב והגברי. הרגישה איך לבה עומד להתפוצץ. פעימות לבו מול החזה שלה, מול לבה המפרפר. החום המתוק שפשט בכל אבריה היה זר לה. מעולם לא הרגישה כל כך מוזר כאילו היא מרחפת בין מלאכים בשמיים. עיניה היו עצומות והבזקים אדומים וצהובים הציפו אותה. ריח גופו לא מרפה ממנה עד עכשיו.
היא פתחה את דלת הרשת בשקט. למזלה הדלת לא היתה סגורה. הורידה סנדליה והלכה על קצות אצבעותיה צמודה לקיר המטבח. יפעת שמעה את הטלביזיה הפתוחה בסלון. לפחות תפילתה זו התגשמה. הצליחה לחמוק לחדרה מבלי שאף אחד שמע אותה. נכנסה ישר למקלחת והחלה מקרצפת את גופה במרץ. רחצה היטב את פניה בסבון, שפשפה את פיה כאילו הסבון ימחק את מה שקרה. שפתיה מלמלו תפילות ללא הרף. אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, חזרה ומלמלה לעצמה. אנא אלוהים, נשאה תפילתה לבורא עולם, עשה שהיה זה רק חלום. המים החמים זרמו כשלפתע נדמה היה לה ששמעה דפיקה בדלת. סגרה את ברז המים והקשיבה. אכן, מישהו דפק על דלת חדר האמבטיה.
"יפעת", נשמע קולה של יעל "את בסדר?"
"כן! הכל בסדר גמור. פשוט אני מלאה חול ונכנסתי להתקלח לפני השינה", מיהרה לשוות לקולה את גוונו הרגיל.
פתחה שוב את ברז המים והקשיבה. שום קול לא נשמע מאחורי הדלת. מה תעשה עכשיו? חשבה לעצמה. ברור היה לה שיעל תחכה לה בחדרן.
התנגבה ארוכות והבינה שאין מנוס. מוטב שתספר לאחותה הכל. היא אינה יכולה יותר להכיל את כל הסוד הגדול והנורא הרובץ עליה.
כמו שחשבה, יעל ישבה על מיטתה וסקרה אותה משנכנסה.
"בואי שבי לידי", הושיטה יעל את זרועותיה.
יפעת ישבה לידה, טומנת פניה בכפות ידיה. גופה החל לרעוד. יבבות פרצו מגרונה ויעל מיהרה לסגור את דלת החדר.
"ספרי לי כל מה שמעיק עליך. היה לי ברור שעובר עליך משהו לאחרונה, אבל חיכיתי שתבואי לספר לי כשתהיי מוכנה לכך. את יודעת שאני תמיד הכותל המערבי שלך", חיבקה אותה כשהיא מערסלת אותה בזרועותיה ומנדנדת אותה בקצב יפחותיה.
"אני טמאה. מוטב שלא תגעי בי. אני לא שווה את אהבתך וחיבוקך. אני לא מאמינה. בגדתי בכל היקר לי", התייפחה יפעת כשהיא מקנחת את אפה בממחטת הנייר שהגישה לה יעל. היא משכה ממחטה נוספת מהקופסה כשהיא גוררת אחריה שורה ארוכה של ממחטות לבנות וורודות מתוך החבילה.
" נשמי עמוק ונסי להירגע", ליטפה אותה יעל בדאגה הולכת ומתגברת. היא פרמה את הגומייה מהקוקו שלה, העבירה את אצבעותיה הארוכות בשערה, החליקה ומשכה וקשרה אותן מחדש בגומייה.
מה באמת קורה ליפעת, חשבה בלבה, איך אוכל לעזור לה?
"התנשקתי עם בחור", פלטה יפעת מפיה את המילים האיומות כאילו היו גחלים לוחשות.
"מה! עם חגי?" תמהה יעל.
"לא! אני לא מאמינה! מה פתאום עם חגי? מה לי ולחגי? אין לי אליו כלום בכלל. הוא ילד שמנסה לחזר אחרי", ענתה יפעת בבוז קל.
איך אפשר להשוות בכלל בין חגי הילד לבין צביקה הגבר? חשבה. צמרמורת עברה בה כשניסתה לדמיין במוחה הקודח את חגי מנשק לה. ושוב הרגישה את נשיקתו החמה של צביקה. התחושות שבו אליה בעוצמה.
"יפעת, חזרי אלי", ניערה אותה יעל.
"כן, מה שאלת?" עיניה עדיין מעורפלות, ממאנות לעזוב את מחשבותיה ולהתנתק מאותה הרגשה נפלאה שעברה.
"מי הבחור שהתנשקת אתו?" החזירה אותה יעל למציאות.
"צביקה", ענתה כשהיא מנסה לחזור למציאות. את שמו בטאה במין ערגה שהדהימה את יעל.
"ירדת מדעתך לגמרי! אלוהים ישמור! מי זה הצביקה הזה?" נפערו ארובות עיניה. פיה נשאר פתוח ונראה כמערה חשוכה. היא סקרה את יפעת כמו אינה מכירה אותה, כאילו היא רואה אותה פעם ראשונה בחייה. האם זו אחותה איתה חיה כל חייה?
"יעל", התחננה יפעת כשהיא חוזרת לעשתונותיה "אין לי עם מי לדבר. אני עצמי המומה ממה שעבר עלי. אני לא מאמינה איך נסחפתי לזה בכלל? לא הרגשתי מה קורה אתי. לא תיארתי לעצמי שהוא ינשק אותי. האמיני לי שלא נגעתי בו. רציתי לברוח כשראיתי אותו לידי. אני נקרעת בתוך תוכי. איני ישנה לילות ומקשיבה בקנאה לנשימותיך העמוקות והשלוות. לו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית הייתי המאושרת באדם. עזרי לי! הדריכי אותי!" ושוב פרצה בבכי קורע לב.
"ספרי לי הכל מהתחלה", הציעה יעל כשהיא מנסה לחזור לשיקול דעתה "איפה פגשת אותו?"
ויפעת החלה בסיפורה איך הבחינה בצביקה על הגבעה מביט עליה, איך נמשכה אליו מהרגע הראשון. כמה קשה היה להפסיק לחשוב עליו ביום ובלילה. ניסתה למחוק אותו מראשה ולא הצליחה.
"מדוע אבא היה צריך להזמין אותו לכאן לשיחת פנים אל פנים?" נפלטה זעקה מפיה.
"דברי בשקט. רק חסר שאימא תכנס לראות מה קורה בחדר", הזהירה אותה יעל בלחש.
"לא יכולתי לשלוט בעצמי, כאילו השטן דחף אותי. ניגשתי לכבד אותו בעוגיות, חייכתי אליו וכנראה ראה בזאת עידוד. הבעיה החמירה כשאימא הבחינה במבטים שעברו בינינו לפני שהלך", נאנחה יפעת.
"מה את אומרת! אימא הבחינה? ומה היא אמרה? ספרי לי מהר", האיצה בה.
"האמת שהייתי בטוחה שהצלחתי להתחמק משאלותיה למרות שהיא נשארה עם מבט מהורהר. מאז לא שאלה אותי כלום. אני מבחינה שהיא עוקבת אחרי לא פעם במבטה הסוקר".
"לא תוכלי להתחמק ממנה הרבה זמן. שתינו מכירות את אימא עם עיניה החודרות", נאנחה יעל.
"תגידי לי את האמת יעל", פנתה אליה יפעת בתקווה "האם את התנשקת עם מוטי?"
"ירדת מדעתך. את יודעת שחל עלינו איסור נגיעה", נזפה בה.
"יעל, את מדברת עם אחותך. אני מתחננת לפניך שתאמרי לי את האמת".
"כן. התנשקנו פעמיים כבר אבל לא יותר מזה. אני נשבעת לך. אם את חושבת שזה נותן לך 'הכשר' על מה שאת עשית – תשכחי מזה. את יודעת שמוטי ואני חושבים על חתונה וזה כבר עניין אחר לגמרי".
"מה יהיה אתי? מה אעשה?" הסתכלה עמוק לתוך עיני יעל.
"את חייבת להפסיק את הקשרים שלך אתו. אני מבינה שקשה לך. כנראה התאהבת, אבל את יודעת שהדבר לא יעלה על הדעת שתצאי עם בחור חילוני. אולי הוא בכלל נשוי?" העלתה השערה.
"השתגעת! אני לא מאמינה!" הזדעזעה יפעת.
"אצלם הכל מותר, את לא מבינה? לא סתם האיסורים אצלנו חמורים. ראי את ההפקרות אצלם. האם היית מוכנה לחיות בצורה כזו? ברור לך שפה לא יקבלו אותך. את תהיי מנודה מהמשפחה, מחברותיך באולפנא, מחבריך בתנועה שלא לדבר על הכלימה שאת ממיטה על הורינו. כל השכנים והחברים ירחקו מהם וינדו אותם".
"אני יודעת. האמיני לי שחשבתי כבר על הכל אבל זה חזק ממני. אינני מצליחה להרחיקו ממחשבותיי ועכשיו אחרי הנשיקה הערב אינני מסוגלת בכלל לחשוב".
"אני מציעה שתלכי עכשיו לישון ומחר תנסי לחשוב בראש צלול על מה שיכול לקרות לך אם תמשיכי ביחסים הללו. לדעתי את צריכה לנסות בכל כוחך להתרחק ממנו. הפסיקי את טיוליך לחוף הים לפנות ערב ובכך תמנעי את ההזדמנות שלו לפגוש בך לבדך. אפילו לגבעה שהוא עומד עליה מדי פעם, אל תרימי מבט. את חייבת לשדר לו שהדברים קרו ולא יחזרו על עצמם. הוא חייב גם כן להבין שאין מצב שאתם תוכלו להמשיך בפגישותיכם ולנהל רומן".
"יעל, אני משביעה אותך שיישארו הדברים בינינו. את יודעת שגיליתי לך את כל סגור לבי. אוי לי ואבוי לי אם שמץ מזה יגיע לידיעת ההורים. הבטיחי לי!" הביטה יפעת לתוך עיני יעל בתחינה.
"את יודעת שהדברים יישארו בינינו. אני רק מבקשת ממך, השתדלי מצדך לאמץ את כל מה שבקשתי ממך לעשות", חיבקה אותה שוב חזק ויפעת התרפקה עליה כמנסה לשאוב ממנה כוח.
למרבית הפלא, יפעת ישנה שינה ערבה כמו שמזמן לא היתה לה. היא התעוררה רעננה לציוץ הציפורים על העץ שליד חלונה. חיוך מתוק התפשט על פניה ושוב עלה ריח גופו באפה.
עלי באמת להשתדל להתנתק מצביקה על אף הנעימות והגעגועים שאני מרגישה בכל פעם שאני נזכרת בו, חשבה. חטאתי חטא קשה. עלי להתגבר ולשכוח אותו. ניסתה להגיע להחלטה. אבל, חשבה, האמת שהוא מוצב פה זמנית. כל יום עלולים להעביר אותו למקום אחר. איך אוכל לשכוח אותו?
ניערה את ראשה, כמו יש בכך להחזירה למציאות השפויה. ההתנתקות מתקרבת ועלי להשקיע עצמי בעזרה לקהילה לקראת המאבק המר הצפוי לנו.
כשהתקרבה אותו בוקר לגבעה – הישירה מבטה ומיהרה ללכת.
"מה את רצה פתאום?" שאל משה'לה.
"אני נורא ממהרת הבוקר. יש לי עוד לעשות משהו באולפנא לפני התחלת הלימודים", ענתה לו.
"רוחמה! אני חייבת לדבר אתך!" אמרה מתנשפת כשהגיעה לאולפנא.
"רצת כל הדרך חמודה שלי?" שאלה רוחמה מנסה להבין מה קורה עם יפעת.
"לא. רצתי רק מהגן. לא רציתי שמשה'לה ישאל את השאלות התמימות שלו", ענתה בחיוך כשהיא נזכרת באחיה.
"צביקה נישק אותי אתמול", זרקה את הפצצה לאוויר.
רוחמה פתחה את עיניה הירוקות, נעצה ביפעת מבט חודר ואמרה נדהמת:
"את רצינית?"
"כן", ענתה בפסקנות. השיחה עם רוחמה תהיה יותר קלה אחרי שיחתה אמש עם יעל.
מה גם שבינתיים הגיעה להחלטה לא לאפשר יותר לצביקה לפגוש בה ביחידות ולא להראות לו שהיא מחפשת אותו על הגבעה.
"שומו שמיים! שאלוהים יהיה בעזרך חמודה שלי", בחנה אותה כאילו צמחו לה קרניים.
שוב חזרה על הסיפור של הנשיקה אמש והפעם הרחיבה ונכנסה לפרטים של רגשותיה. עם רוחמה היה לה יותר קל לדבר גם אם הדברים היו נוראיים. יפעת דיברה בשטף, מתארת כל רגע ואילו רוחמה ישבה המומה ושתקה, בולעת כל מילה. היא הלכה והתכווצה, כמו מסמר שהפטיש מכה עליו והוא הולך ונעלם בתוך בול העץ. הלוואי והאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי, חשבה לעצמה מבוהלת.
דממה.
"תאמרי משהו", ביקשה יפעת.
"אין לי מה להגיד חמודה שלי. מה את רוצה שאגיד? אני בשוק. איך התגלגלו הדברים כל כך מהר? רק לפני כמה ימים סיפרת לי פעם ראשונה על בחור מג'ב בשם צביקה והנה אתמול כבר התנשקת אתו! מה עובר עליך?"
"אתמול אחרי שיחה עם יעל, החלטתי לשמוע בקולה ולעשות כל מה שביכולתי על מנת לנתק את הקשרים אתו. היום עברתי בדרך לאולפנא ואפילו לא הרמתי ראשי לראות אותו. אני לא מאמינה. האמת שהיה לי מאוד קשה, אבל החלטה זו החלטה", ניסתה יפעת לחזק עצמה דרך השיחה עם רוחמה.
"הייתי מציעה לך בכלל לנסוע לדודתך בחיפה לכמה ימים", הרהרה רוחמה בקול.
"כן? ומה אומר בבית? לעזוב פתאום את הלימודים ולנסוע לכמה ימים לחיפה? את רצינית?"
"בעצם את צודקת חמודה שלי. זה ייראה מוזר מדי. לו לפחות היה איזשהו חג עכשיו". סקרה את יפעת והמשיכה, "איך את יכולה להסביר את מה שקרה לך?"
"אין לי שום הסבר. אני פשוט לא מאמינה. לא יודעת איך. לא הבנתי בכלל מה קורה אתי. האמיני לי!"
"אני ממש לא קולטת. חמודה שלי. את בחורה מאוד שקולה. לא ראיתי אותך אף פעם מבצעת דברים מתוך דחף פתאומי. אולי הוא חשב שאת מעודדת אותו?"
"את רצינית? במה עודדתי אותו?" רגזה יפעת "יש לי גם גאווה שלי! האם הייתי אמורה להשפיל את העיניים בכל פעם שנתקלתי בו? ואולי לא להיות אדיבה אליו כשהוא אורח בביתנו?"
"טוב, בואי נרגע ונחשוב חמודה שלי איך יוצאים מהבוץ הזה לפני שיהיה מאוחר מדי", הציעה רוחמה.
"מה את מתכוונת 'מאוחר מדי'?" קפצה יפעת.
"אני כבר לא יודעת מה לחשוב. איך הבחור הזה בכלל? נראה לך בן-אדם רציני או סתם אחד שרצה להתחיל אתך?"
"אני חושבת שגם הוא נדהם מההיסחפות שלו. את רצינית? אני בטוחה שהוא לא ניגש אלי מתוך כוונה לנשק אותי" ניסתה יפעת להגן עליו "נראה היה לי שהוא פשוט רוצה להחליף אתי כמה מילים. מה רע בכך?"
הצלצול קטע את שיחתן והן נאלצו למהר ולהיכנס לשיעור.
את טיולי בין הערביים לחוף הים הפסיקה שמא יחכה לה שם. בכל פעם שעברה ליד הגבעה, השפילה ראשה ועברה בהליכה מהירה. פחדה מהפיתוי האורב לה. יפעת הרגישה שהיא לא מספיק חזקה לעמוד בפניו אם תראה אותו ובוודאי לא אם תפגוש בו. הימים חלפו בקצב של צב הזוחל בחול מנסה לטפס לראש הגבעה. כעבור כמה ימים ניסתה להציץ לעבר הגבעה מבלי לסובב את ראשה. הוא לא עמד שם. למחרת העיזה להפנות את ראשה בזוית קלה על מנת לסקור את הגבעה. הוא לא עמד שם. לבה פרפר בקרבה. ידעה שהיא אמורה לשמוח שצביקה אינו עומד וצופה בה, אבל לא יכולה היתה להיגמל מהרגשת הצביטה האיומה הזו בלבה. שנת הלימודים התקרבה לסיומה והיא שמחה על כך מאחר וממילא לא יכולה היתה להתרכז בלימודיה. אולי הזמן יעשה את שלו ובאמת תצליח לשכוח אותו.
צביקה יצא לחופשתו המאולצת. הוא לא יכול היה לנתק מחשבתו לרגע מיפעת. טעם שפתיה עמד בפיו ומדי פעם ליקק את לשונו בשפתיו כמו נשאר שם משהו ממתיקות שפתיה. יוסי ליווה אותו לרכב, טפח על שכמו ואמר לו:
"צביקה, קח את עצמך בידיים. אתה גבר בעל נסיון. אל תתנהג כמו נער שהתאהב בפעם הראשונה בחייו. יש לך משפחה. שכח את יפעת. אין מצב כזה שתוכל להמשיך כך. אתה פשוט מחפש צרות לעצמך. אני מציע לך להתנהג בבית כאילו דבר לא קרה. הזמן יעשה את שלו".
צביקה נפנף לו לשלום ויצא לדרכו.
כל הדרך הארוכה, חשב וניסה לצאת מהסבך אליו נקלע. חשב על דברים אלו ואחרים. הוא חייב לנסות להתאפס. אמנם חייו עם רחלי אינם זורמים על מי מנוחות כבר הרבה זמן, אבל מה יהיה אם יחליט להיפרד ממנה? מה יהיה עם אופירי שלו? הרי לא יוכל לחיות בלי אופירי! רחלי מסוגלת למנוע ממנו לראות את הילד. מצד שני לא יכול היה להעלות בדעתו לוותר על יפעת. האהבה בערה בו ככבשן המוזן כל הזמן בחומר בעירה ולא כבה.
הוא הגיע הביתה ולשמחתו רחלי לא היתה בבית עם אופיר. החליט להתקלח, לשתות כוס קפה ולנסות לארגן את מחשבותיו. כשהיה במקלחת שמע את רחלי נכנסת. כעבור דקה נפתחה דלת המקלחת ורחלי קראה לעברו בשמחה:
"איזו הפתעה! מדוע לא צלצלת אלי שאתה מגיע?"
אופיר שמע את רחלי והחל להשמיע קריאות מהלול שם הניחה אותו כשנכנסה.
"אני כבר יוצא", ענה לה צביקה "זו פשוט חופשה לא מתוכננת ורציתי להפתיע אותך".
"אולי חשבת שתתפוס אותי עם המאהב שלי?" התגרתה בו בצחוק.
האמת, דבר כזה לא עלה בדעתו מעולם. משום מה היה בטוח שהיא נאמנה לו. עכשיו הבזיקה מחשבה במוחו המיוסר שיתכן ויש לה מאהב. הרי מרבית הזמן אינו בבית.
יצא, התנגב ועטף את פלג גופו התחתון במגבת, ממהר לראות את אופיר ולקחת אותו בזרועותיו. הילד הושיט לעברו ידיים וחיוך רחב על שפתיו:
"בא, בא.." צעק.
"מה הוא כבר קורא לי אבא?" פנה לרחלי באושר.
"כבר כמה ימים שהוא אומר כל הזמן בא...בא..... אולי הוא באמת מתכוון לומר אבא", צחקה מחבקת את שניהם.
צביקה חיבק ונישק לאופיר, לא שבע. עכשיו הרגיש כמה אופיר חסר לו. הילד היה עולם ומלואו עבורו. הריח את ריח גופו המתוק ולפתע הפך ריחו של אופיר לריחה של יפעת. צביקה נרתע. רחלי הרגישה ברתיעתו המוזרה ושאלה:
"מה קרה? אולי החיתול שלו מלא? אלך להחליף לו".
אני יורד מהפסים כנראה, חשב צביקה לעצמו. מה יהיה?
הוא התלבש וניגש להכין לעצמו ספל קפה. רחלי הגיעה מאחוריו כשהיא מחבקת אותו ומתרפקת עליו. צביקה הסתובב אליה, אוסף את כל כוחותיו ומשתדל לחזור לעשתונותיו.
"מה החופשה הפתאומית הזו? לא שאני לא שמחה, אבל באמצע כל הבלגן שאני רואה בטלביזיה נותנים לכם חופשה?" תהתה.
"רק אני קבלתי חופשה ואפילו חופשה של כמה ימים. פשוט מחכה לי משימה קשה במיוחד ויובל העניק לי את החופשה לאסוף כוחות", הסביר לה צביקה כשהוא חושב שבאמת אין בזה שום שקר.
"למה אני מרגישה שאתה כל כך מתוח במקום לשמוח על החופשה שיש לנו ביחד?"
"עוברים עלי דברים קשים. תוך כמה שעות בטח אירגע", אמר כשהוא מתחמק מחיבוקה "אני מת לקפה", לקח את ספל הקפה בידו וישב לשולחן.
"ספר מה קורה", האיצה בו רחלי כשהיא מתיישבת מולו ומיישרת את המפה.
"אין מה לספר. על מה שקורה אינני יכול לדבר אתך", ענה וחשב לעצמו: מוזר אבל גם זו כל האמת לאמיתה.
"אני מוכרחה לצלצל ללילי לספר לה שאתה כאן", אמרה בעודה מחייגת בטלפון "היא נורא תשמח".
צביקה החליט לנסות ולהתנהג כרגיל. היה קשה לו מאוד. מדי פעם תפס עצמו חולם ורואה את יפעת, חש בפעימות לבה, בחום גופה בהיענות שלה לנשיקתו.
"אני מאוד עייף. יש לי חוסר שינה עצום", נאנח.
"אני ממילא מאכילה את אופירי ומשכיבה אותו לישון עכשיו. אולי תחטוף גם אתה תנומה ואני אכין לך דברים טובים לארוחת הערב", הציעה לו.
"אני אאכיל את אופירי ואחר-כך אלך לישון", אמר ולקח את צנצנת הגרבר וכפית הפלסטיק הצהובה שהחזיקה בידיה.
צביקה התיישב ליד אופיר שישב מחכה בכיסאו, כולו עליז ושמח.
ברגע שהושיט צביקה את הכפית לאופיר, פתח זה פה גדול, הרכין ראשו קדימה ואכל בעונג.
"אתה רעב, חמוד שלי?" שאל אותו צביקה, מחייך אליו ושוכח מכל העולם.
רחלי עמדה בצד ונהנתה מהמראה. כמה שהם אוהבים אחד את השני, חשבה לעצמה. צביקה מאוד חסר לילד ואני בטוחה שאופיר חסר לצביקה לא פחות. פשוט לצלם את השניים. רצה לחדר השני, הביאה מצלמה וצילמה. שניהם הפנו אליה את מבטם מחייכים ומאושרים. צביקה ניגב לאופיר את פיו, נשק לו על מצחו ואמר לו:
"לילה טוב, שנינו הולכים לישון. אתה במיטה שלך ואני במיטה שלי", נפנף לו ומחייך פנה למיטתו. השתרע על המיטה, הריח את ריח הסדינים הנקיים, יישר גבו וחשב לעצמו:
השינה היא כמו נמל שאוניות נטרפות אלו ואחרות מבקשות בו מקלט מן הסערה. אולי גם אני אמצא בה מקלט.
מחשבתו האחרונה לפני שנרדם היתה על יפעת.
הוא התעורר לקול בכיו של אופיר. העיף מבט בשעונו וראה שישן כשעתיים. הרגיש עצמו רענן, קפץ מהמיטה ובדרכו למטבח נתקל ברחלי כשאופיר כבר על זרועותיה. הידיים הקטנות הושטו לעברו וכל גופו של אופיר התקשת לעברו. כמעט עף מידיה של רחלי.
"הי צביקה", שמע את לילי מהמטבח. הוא אפילו לא הבחין בה כשקם. השתיים האלה לא יכולות לחיות אחת בלי השנייה, חשב לעצמו. ואולי עדיף שלילי פה והוא לא צריך הישאר לבד עם רחלי. השינה הייתה אולי בריחה כלשהי מהמציאות, אבל זו חזרה וטפחה על פניו.
"איזו הפתעה נפלאה לכולנו שבאת!" קרבה אליו לילי ונשקה ללחיו.
"לילי הציעה שהיא תישאר הערב עם אופירי כך שנוכל לצאת לבלות קצת", אמרה רחלי כשהיא עורכת את השולחן לשלושתם.
"אולי מחר", ניסה צביקה להתחמק "אני מאוד עייף גם פיסית וגם נפשית. אני מעדיף להישאר הערב בבית. אם אתן רוצות, אולי תצאו שתיכן", הציע.
הוא לא הבחין בגבות שתי האחיות שהורמו באחת. הביטו אחת בשנייה ושתקו. רחלי הרימה כתפיה והסתובבה לכיור. משהו לא בסדר אתו, חשבה לעצמה. זה אינו צביקה של תמול שלשום. אולי הוא נמצא שם במתחים קשים. חבל שאינו יכול לדבר ולספר, אולי כך היתה יורדת מעמסה מכתפיו והיה משתחרר.
כל הארוחה ניסו שתיהן לדובב את צביקה. הוא היה מכונס בתוך עצמו. לא הגיב למאכלים האהובים עליו שרחלי כל כך טרחה בהכנתם. לא שאל לנעשה אצל שתיהן. היה פשוט בעולם אחר. הן הורידו את הכלים לכיור ולילי לחשה לרחלי:
"משהו לא בסדר אתו. מוטב שאלך כבר ותנסי לדובב אותו", הציעה כשהיא מנגבת ידיה.
אמרה שלום לצביקה ויצאה חרש.
"אולי כדאי שתדבר קצת ותפרוק את מה שעל לבך", הציעה לו רחלי משגמרה להוריד את הכלים ולהעמיס את המכונה.
"אמרת לי משהו?" הרים ראשו ושאל.
"צביקה", ישבה לידו מלטפת את זרועו החסונה "למה אינך חולק אתי את הבעיות שלך?"
"אינני יכול", ענה לה ומשך ידו ממנה.
"אתה יודע שאני לא מספרת שום סודות צבאיים. לא פעם סיפרת לי דברים ומעולם לא הוצאתי אותם מפי. מה קורה שם עכשיו? מה כל כך מעיק עליך?" הושיטה שוב יד לעברו וראתה אותו נרתע "האם המצב כל כך גרוע בין המתנחלים לכוחות הביטחון?"
"לא. דווקא היחסים מאוד טובים. אפילו הזמינו אותנו אליהם הביתה לשיחות", ענה כשהוא שוב נזכר בפניה ובצמתה של יפעת כשהגישה לו את העוגיות.
"אז מה עובר עליך?" המשיכה, נמנעת מלגעת בו.
"עזבי", אמר לה "אלך לישון וזה יעבור עד הבוקר. מחר יום חדש ואני בחופשה עוד יומיים. מחר אולי נצא בערב".
"צביקה, לפני שעה קמת מהשינה. אתה בדרך כלל לא ישן כל כך הרבה. האם אתה מרגיש טוב?" נוגעת במצחו.
שוב נרתע ממגעה.
"בוא ניכנס מוקדם למיטה, יש סרט טוב בטלביזיה. אולי כך תירגע", הציעה.
הוא לא ענה. קם והלך לחדר השינה. נכנס למיטה ועצם עיניו.
הוא לא נרדם. חשב ותכנן את כל האפשרויות העומדות בפניו. נשאר בסוף עם אופיר מול יפעת. על רחלי לא התקשה לוותר. על אופיר אינו יכול לוותר, אבל גם על יפעת אינו יכול לוותר.
רחלי נכנסה והדליקה את מכשיר הטלביזיה. כיוונה לערוץ הסרטים, התפשטה באיטיות מעצבנת ונכנסה למיטה.
"אני שומעת לפי נשימותיך שאינך ישן. מדוע אתה מנסה להתחמק ממני? מה קרה?" חקרה שוב.
"אני לא מנסה להתחמק ממך", שיקר לה. זזה אליו במיטה, מחבקת אותו ומצמידה שדיה לגופו. תמיד ידעה שהדבר מעורר אותו. הפעם נשאר אדיש וגופו כאילו התאבן.
"אינך חושב שאתה חסר לי? האם אני לא חסרה לך?" ליטפה את ראשו וניסתה להביא אותו אל בין שדיה השופעים.
הוא נכנע בחוסר רצון, כמו בובה שמרימים לה את הידיים ומפנים את ראשה בסיבוב.
שום התרגשות לא עברה בו. מה יהיה עכשיו? חשב לעצמו.
"אתה כבר לא מתגרה ממני בכלל?" המשיכה ושלחה ידה לאברו הרדום.
הוא החליט לחשוב על יפעת ואכן ההתעוררות באה מיד.
"אתה רואה שאתה רוצה אותי", עלזה "אולי אתה באמת פשוט עייף מדי". המשיכה לגרות אותו. ניסתה למשוך אותו עליה. לפתע קפץ מהמיטה כנשוך נחש.
"אני לא יכול יותר!" נפלטה זעקה מפיו.
"מה אתה לא יכול?" קפצה והתיישבה על המיטה כששדיה החשופים מזדקרים אליו.
הוא התיישב על המיטה והצית סיגריה. תפס ראשו בין ידיו ושתק.
"תגיד לי, יש לך מישהי אחרת שם ביחידה?" התריסה נגדו.
שתק.
"מאז שהגעת הביתה אתה פשוט נרתע ממגע אתי. גם כשהיו לך סטוצים מדי פעם לא נהגת כמו עכשיו. ריבונו של עולם! דבר אלי", צעקה.
"תעזבי את ריבונו של עולם בצד", הרים אף הוא את קולו.
"ירדת לגמרי מהפסים? אני רוצה לדעת מה קורה. אינני יכולה להמשיך כך", ענתה והחלה לבכות.
"אוקיי" אמר "באמת קרה משהו וזה לא עוד סטוץ כזה או אחר. אני רוצה פסק זמן".
"על מה אתה מדבר? איזה פסק זמן? ממה פסק זמן?" נשמע קולה בין קולות הבכי שהלכו וגברו.
"רחלי, הקשיבי! אני מאוד מצטער שאני כל כך מכאיב לך אבל את יודעת בדיוק כמוני שהיחסים בינינו כבר זמן רב לא כמו שהיו פעם. חשבתי שהענייניים יסתדרו, שהזמן יעשה את שלו, אבל הפעם קרה משהו שאיני יכול להמשיך ולעצום את העיניים. אני צריך פרק זמן להיות עם עצמי, לחשוב על דברים אלו ואחרים ולנסות להגיע להחלטה כלשהי לגבי העתיד. האמיני לי שלו ידעתי שזה משהו שיחלוף הייתי לוקח אוויר וממשיך. הפעם זה משהו רציני. אבוא כמובן לראות את אופירי, אבל לא אשאר ללון בבית", סיכם ומעך את הסיגריה בכוח כשהוא מסובב אותה בכעס עד שהפכה לפירורי טבק.
היא נשארה שותקת. משכה את הסדין לכסות את מערומיה. לפתע הרגישה לא נוח לשבת כך לפניו אף על פי שהוא ישב אליה בגבו כל זמן שדיבר. המכה היתה קשה עבורה. גם בתקופות הכי קשות שלהם לא עלה בדעתה שהם ייפרדו. כמו כל זוג אחר, היו להם עליות ומורדות בחיי נישואיהם. נכון שהרבה תרמו למצב היעדרויותיו הממושכות. אבל מעולם לא חשבה שיגיעו למצב של פירוד ולו לתקופת "פסק זמן" כמו שצביקה מבקש. הרהור חלף במוחה. אולי אם תמנע ממנו לראות את אופיר הוא יחזור אליה מרוב געגועים לילד שכה אהב? ואולי עליה לעשות בדיוק את ההיפך? אם צביקה יבוא לבקר את אופיר כמה שירצה, הוא יראה אותה ויחזור לשיקול דעתו. היא תתייפה, תרזה, תקנה בגדים חדשים ואולי אפילו תשנה תסרוקת על מנת למשוך אותו אליה מחדש.
הדממה ביניהם נמשכה ורק קולותיהם של שחקני הסרט בטלביזיה הפרו את השקט.
הוא קם והחל אורז את חפציו.
"לאן אתה הולך עכשיו?" נבעתה.
"אסע לאימא שלי. תוכלי למצוא אותי שם ביומיים הבאים. אבוא לראות את אופיר לפני שאחזור ליחידה", רכס את רוכסן התיק ומבלי להסב מבטו אליה יצא מהחדר. היא שמעה אותו נכנס לחדרו של אופיר.
צביקה עמד והתבונן באופיר הישן. הילד ישן שנת ילדים מתוקה. ידיו פרושות כלפי מעלה, חיוך קל מרחף מדי פעם על פניו. מעניין מה חלם. הוא לא יודע מה מחכה לו. נכון שהיה רגיל לראות את אביו לעתים די רחוקות, אבל אם יעזוב באמת את רחלי אולי יראה אותו עוד פחות. אולי תמנע ממנו ביקורים? הוא רכן ונשק למצחו, שאף מלוא נחיריו מריחו המתוק ועיניו הוצפו דמעות.
הדלת נטרקה. רחלי פרצה בבכי קורע לב.
כל הזכויות שמורות לאודיה בנד©
