סוף הסיפור מראש ידוע, למן ההתחלה הוא ברור. מרגע שההבנות מתחילות לחדור, ממש מן הילדות, כשאנשים מתחילים להעלם וסיפורים להערם. בשלב כלשהו, למרבה הכאב הוא מתחיל להתרחש גם במשפחה הרחוקה ואבוי, גם הקרובה. לעיתים מתקבל בטבעיות, לעיתים בזעזוע, תמיד בצער. זה תלוי כמובן למי הוא הגיע, למי העור היה לגמרי מתוח, למי לגמרי רפוי, מי צבר פחות ומי יותר, מי זכה ולמי היה הרבה חסר, באיזה צבע הגיע, לבן, אפור שחור, בחטף ובפתאומיות, בדרך הקבלה או בנסיונות נואלים, אולי, לשמור ולשמר. לעיתים מגיע איתו כאב נורא, לעיתים נשארה אחריו רק דממה. אחרי ההלם מגיעה ההבנה, זהו, אי-אפשר לעשות דבר, לשנות, לתקן, להחזיר הכל לאחור, פשוט אי-אפשר, לאף אחד אין את היכולת לעשות מאום. התמונות, הצבעים, הריחות נשארים בזכרון, רק אפשר להעלות, תמונות עמומות או חיות, שמחות או עצובות, כל הרגעים ההם, אלו שמציפים את העיניים בצריבות נוראיות, מחניקים את הגרון, מכווצים את הלב והמח. לא נשאר דבר מלבד געגוע ובדידות הפרידה. רק במקרים מיוחדים הוא עלול להחשב כנחמה. והמחשבות, איך אילץ להפרד, ומה שיכול היה להיות לו רק, אם היה נשאר קצת יותר זמן, מה היינו אומרים ועושים. יקיצה אל תוך המציאות שממנה אין להמלט, שתמיד אקטואלית. שאלות שהתשובות עליהן סתומות, הידיעה נמצאת שם תמיד, תמיד היה ותמיד יהיה. שדמותו מטילה לרוב אימה, שחורה משחור, אדומה מדם. גם אם לפעמים יש מי שחושב שהוא משחרר, אף אחד אינו רוצה איתו להפגש. לא באמת, לא להכיר, לא לדעת. רק איך להשמר. שמו, זה הנורא מעורר אימה ובעת., דמותו האיומה מחוסרת הפנים מפרנסת אין ספור סיפורים ודמיונות. אף אחד אינו יודע בדיוק, מי, למה, מתי ואיך, איך הוא יגיע וכיצד הוא יתרחש. למי הכי קשה, למי הכי נורא, לזה שהלך או למי שנשאר אחריו. ומה הוא בדיוק עושה עם כולם, לאן הוא לוקח אותם. השאלות עדיין חלוקות אם היה מתאפשר, אם בכלל כדאי לדעת, אולי רצוי, כדי להספיק, להתכונן, לנצל כל רגע לפני, לטעום מכל המטעמים, מכל הטעמים שרוצים או יכולים, לדעת שלא החמצתי דבר, כמה הספקתי לאהוב, כמה להיות אהוב ונאהב. ומה באמת עשיתי עם כל המתנות שקיבלתי. איך בדיוק השתמשתי. שעזבתי שבע ושהשארתי הרבה אחרי. ואולי, אולי בעצם עדיף שלא, לא לדעת מראש, שהידיעה תשנה הכל, שתגרום ללחץ משתק, ובאמת לא תאפשר להנות רגע לפני. שתמחק מראש את השמחה בלהיות, סתם להיות, לעיתים בשגרה ולעיתים בסדרה של אירועים שצריכים כך וכך להיות.
היכן שמתחילה ההתהוות, באה איתה ההבנה, בלתי נמנעת. לכל התחלה לבסוף מגיע סוף, קץ, חדלון, זהו זה נגמר. כבר לא משנה איך.
מוות, מוות ידוע מראש. מוות, איזה שם! תהפכו אותו, תשלפו ממנו את הוו (אחת או שניים), זו שתלתה אותו על בלימה, ישאר רק תם. תמו חיים.
אז אלוהים, איתו אני בכלל לא מעוניינת לדבר. זה שהס מלהזכיר את שמו. זה לא שאני כועסת או שונאת אותו, אין בכלל טעם כי זה בטח תפקידו. אבל אתה, ואני בטוחה שאתה הוא בדיוק מה שאני חושבת, אהבה, אתה הקובע, לך יש את המילה האחרונה, איתך רציתי לדבר וממך לבקש ולשאול, אם תחליט לתת לי עוד איזה, לפחות עשרים שנה, אולי אפילו קצת יותר, רציתי לבקש אלוהים היקר, אם אפשר, קצת יותר טובות ממה שהיו עד עכשיו, וכן, חשוב מאד, שזה לא יבוא על חשבון אף אחד אחר. ולמרות שאני בדיוק כמו כל ברואיך די אינטרסנטית ורוצה לבלוע הכל, הכי הכי חשוב לי בעולם, כמו שאתה יודע ושומע, מכל המונולוגים הקבועים שאני מנהלת איתך כל יום, מעין תפילות, בקשות, תחנונים, שהדבר האחד ומיוחד אותו אני מבקשת יותר מהכל, ובשבילו, בשביל שיתקיים אני מוכנה להתעלם ולוותר על כל דבר. על התקוה שתמיד הותרתי לה מקום, על כל החלומות שרקמתי וממתינים לקרום עור וגידים, על החיים. כן כן, אפילו עכשיו, ממש ברגע זה, ובשביל זה אני מוכנה להיות כפרתם אם צריך כי הם הכי חשובים לי בעולם, הילדים. לא משנה כמה פעמים כעסתי בעבר וכמה פעמים עדיין כועסת בהווה, אני מאמינה שאני מרגישה בדיוק כמוך אלוהים, אל ילדיך, אני בטוחה שאתה מבין שכל מה שאני רוצה שתשמור לי עליהם, על ילדי שכל אחד מהם יחיד ומיוחד, שתזכה אותם לחיות חיים מלאים, שיהיו בריאים ומאושרים, שיזכו לאהוב ולהיות נאהבים כל החיים. ותודה רבה לך אלוהים, על הכל.
אז זהו, כמו שחשבתי ותמיד ידעתי, למן ההתחלה, זוהי עובדה, ידועה מראש, ברורה לכל, שלבסוף לכל אחד הוא יגיע.
רק יש לי שאלה: מישהו אולי יודע, שאל, חקר, בדק, איך זה שדווקא עצים זוכים לחיות מאות שנים?
כל הזכויות שמורות.
