סוף, סוף, לאחר שלוש בחינות תאוריה, שתיים מעשיות ,ועשרים שעות נהיגה על משאית, סוף, סוף רשיון!!! איזה כייף!! הראשון מכל החברה שעשה רשיון.
נוסעים לחזרה להצגת סיום בית-הספר. לא ניתן לתאר במילים את תחושת החופש והעוצמה. חמישה נערים בכיתה יב, נוסעים לבדם בכבישי הדרום החשוכים. אני מקפיד לא לעבור את המהירות המותרת, נוסע בזהירות, שומר מרחק, מאותת בכל פניה. את הדרך אני מכיר בעינים עצומות, הדרך לבית הספר האזורי, ביתי השני כבר מכיתה ט`. כל בוקר ב-6:00 אותה הדרך וב-13:00 או 15:00חוזרים בכיוון ההפוך. הנהג המטורף של המועצה עובר את הדרך ב-40 דקות - הוא לא יורד את ה-120 וגם זה רק בסיבובים חדים. אבל לי יש זמן, אני נוסע 80 לאיטי נהנה מהדרך...
לצידי יושבת מ`. הבחורה היפה ביותר שהכרתי בחיי. יפה אף יותר מכל הדוגמניות והשחקניות בסרטים. ישנם אלו הטוענים כי היא דומה לברוק שילדס, אבל לדעתי, היא הרבה יותר יפה ועדינה ממנה. עיינים גדולות בצבע ירוק-אפור כהה, כמעט סגול, אף מושלם. גבות עבות כהות, שיער בהיר גולש בגלי פרא. שפתייה רכות ויפות ורק פלומה בהירה, כמעט בלתי נראית, מעטרת את שפתה העליונה. אני מודה על הפלומה הרכה, המרככת משהו, את מראה האלה היוונית.
ממשיך לנהוג, נהנה מתגובות מכונית הסוברו הלבנה. את כל שעורי הנהיגה עשיתי על משאית כבדה. בקיבוץ, כיאה לחברה שוויונית, כל הבנים עושים רשיון על משאית והבנות על רכב פרטי. ההרגשה לנהוג על מכונית פרטית לאחר שכל נסיונך הוא בנהיגה על משאית, מזכירה את התחושה של רחצה עירומים בבריכה, בפעם הראשונה. קלות וחופש משחררים ומשכרים עד ערפול חושים.
חש את מבטיה המעריצים של מ`, תמיד היה לנו קשר מיוחד. היינו חברים טובים מרגע שהיא הגיעה לקיבוץ בכיתה ב`, לאחר שאביה שם קץ לחייו. אפילו היתה לנו תקופה רומנטית בשחר הנעורים, לא יותר מנשיקות באוויר ונגיעות ב"שוגג" ואולי כמה לינות יחדיו באוהל. אף אחד לא העלה על הדעת, כמדומני, אבל אנחנו ידענו. תמיד כאשר הצטלבו מבטינו, היו חיוך וסומק, בלתי נשלטים, עולים ופורחים.
הגענו ל"בית-החינוך", שם יומרני לטעמי, אפילו כתבתי על כך ביקורת בעלון הסיום. לצערי פגעתי בכל האנשים הלא נכונים, אלה שעוד היה אכפת להם... בעיקר כאב לי, שפגעתי במחנכת שלי, שבאמת נתנה את נשמתה, אבל מה יכולתו של אדם אחד, מול מערכת משומנת היטב של בירוקרטיה-דיקטטורית... למדתי לסתום את פי, לקטר מאחורי הגב, ולכתוב ביקורות בבלוגים, כך שלאף אחד לא אכפת, וכולם יכולים להמשיך לעצום עינים, ולשון בשקט...
התפקיד שלי בהצגה היה "האביר השחור". אייני יודע מדוע החליטה הבמאית שאני מתאים לתפקיד זה. אולי מפני שלא הייתי תלמיד קבוע בחוג לדרמה, וכל המלל של הדמות הסתכם בצעקה "שקט!!" כאשר שקט מוחלט שורר באולם, מין הומור שכזה... אולי היא חזתה את הגורל השחור...
החזרה הסתיימה, כבר אחרי חצות. חזרנו למכונית, צ`, א` ות` נכנסו מאחור ומ` שוב ישבה לידי. צ` אמר, חברה לשים חגורות, תו נוהג!! הוא אוהב לרדת עלי, אבל לא לקחתי ללב. אמרתי, כן באמת חברה, שימו חגורות בטיחות!! ושמתי חגורה בעצמי. בזוית עיני ראיתי, שמ` לא שמה חגורה, אבל העלמתי עין. צ` אמר, יאללה תו, עכשיו תיסע כמו גבר, כבר מאוחר!! אמרתי לו שיפסיק לנדנד ושהוא מוזמן לישון בדרך. פעם היינו חברים קרובים, אפילו גרנו יחד באותו חדר, "קוביה" בלשון הקיבוץ, לאחר שאימו נפטרה מלוקמיה. נער יפה תואר, עינים צלולות כמו ים, מעמיד פני קשוח, אך בעל נפש עדינה. פעם אהבתי אותו, בעצם עדיין, אבל נפרדו דרכינו. המגורים במשותף בהחלט פגעו ביחסינו וגרמו לאיבה ואף שינאה. הוא תיעב אותי, על שהשקעתי בלימודים, ולמדתי עד השעות הקטנות. אני סבלתי מהמוזיקה הרועשת שלו וחוסר התחשבותו. הפיצוץ הגיע כאשר לשניינו היתה חברה, באותו זמן, בעלות אותו שם, ומאותה ארץ רחוקה. חברתי מעולם לא ישנה אצלי, אולם הוא היה מביא את שלו, והיה עלי לחפש מגורים חלופיים, או להעמיד פני שטיח. הפסקנו לדבר ולנקות את החדר, המצב הפך בלתי נסבל, לבסוף לא יכולנו יותר, ונפרדנו לדרכנו.
התחלתי לסוע, יצאתי מאזור בית הספר, כביש ריק, פנסים מאירים את הצמתים השוממים. מ` אמרה שהיא כבר מוכנה להגיע הביתה. בזוית עיני ראיתי אותה מתמתחת בפינוק, ומתנמנמת על החלון. אט אט הדיבורים נרגעו וכבר קצרה גם רוחי להגיע הביתה וללכת לישון. כבר הרגשתי נוח עם ההגה ואט אט התחלתי להגביר את המהירות, 100, 110 איזה הרגשה כמו לעוף. הכביש צר ומתפתל, ללא שוליים, ותעלות עמוקות משני צידיו. לילה אפל ושחור, כאילו אין נפש-חיה בעולם. שדרות עצים, כמו חומות הגנה, מצלות על הכביש האפל ממילא.
הדרך התמשכה והתמשכה, מעולם היא לא נראתה כה ארוכה כמו עתה. התחלתי להרגיש לא נוח, הגב מציק, השטיחון תחת רגלי הזדחל ועלה על הדוושות. ניסיתי להזיזו בעזרת הרגל ורק הרעתי את המצב. התכופפתי כדי לסדר אותו משכתי אותו מעל הדוושות והתרוממתי. לגודל האימה אני מגלה, שירדתי מהכביש בתנועה אנסטינקטיבית משכתי את ההגה שמאלה... את מה שאירע אחר-כך אני ממשיך לראות שוב ושוב כמו סרט בהילוך איטי. כמו שמספרים אנשים, שראו את חייהם חולפים בסרט מול עיניהם רגעים לפני המוות. אני רואה את המכונית יוצאת משליטה וסוטה למסלול השמאלי, אני מנסה בכל כוחי להשתלט עליה ולעצרה, לא קולט שרגלי מונחת על הגז ולא על הברקס. אני מצליח להסיט את ההגה חזרה ברגע האחרון לפני התעלה השמאלית, והמכונית עפה במהירות מוכפלת לכיוון התעלה הימנית. אני מסיר סוף סוף את הרגל מהגז ושובר שמאלה אבל הגלגלים כבר באוויר. המכונית מסתחררת על הגג. אני רואה את הכביש סנטימטרים מראשי... צרחות כאב איומות. צרחות חודרות כאלו לא שמעתי מעולם. אפילו החובש שלנו, לאחר שרסיס מרגמה פילח את רגלו, לא זעק בכזה שבר פוצע.
לבסוף המכונית נעצרת ונוחתת בתעלה השמאלית, נראית כאילו מכבש עבר עליה ורק החלק שסביב לנהג, מעשה שטן, נשאר ללא פגע...
דממת מוות לבד באמצע המדבר... לבד בעולם...
יצאתי ללא שריטה, אבל עם לב חבול ופצוע. פצע שלא יגליד לעולם.
© כל הזכויות שמורות
