קליק, נקישה מתכתית נשמעה תחת הנעל האדומה. איפה אני נמצא, ואנה אני בא. אני חש את כל חיי מתנקזים לתוך קליק אחד. כמו תמונת סטיל, הזמן קפוא. מאובן על מקומי בתוך ההלם.
בסדרות הניווטים למדנו שאם וכאשר הלכת לאיבוד, כאשר כלו כל הקיצין, ואין כל דרך להזדהות, בעזרת ציון דרך מזהה, עליך לחזור למקום האחרון בו היית מזוהה בודאות.
אני וע` המכונה "שבוזי" עולים מהכינרת לפוריה. במפה מסומן איזה שביל היסטורי, אך המציאות האכזרית שוב טופחת על פנינו. במקום שביל, מדרון תלול של חצץ ואבנים. מספר מילימטרים על המפה הופכים למבצע טיפוס מפרך, כמעט מעבר ליכולתנו. לבסוף אנחנו מגיעים למעלה מותשים לחלוטין ועוד ניווט של 20 קלומטרים לפנינו. "שבוזי" לא נשבז, עדיין, ובמלוא המוטיבציה אנחנו מתחילים בניווט. הוא הולך לפני, תלתליו השחורים דבוקים בזיעה לראשו וסימנים ראשונים לקרחת כבר מתחילים לבצבץ בינהם. מכשיר הקשר הצהלי משווה לגבו מראה קוביתי רבוע, כמו צב קדום עם אנטנה. אנחנו צריכים למצוא נ"צ (נקודת ציון) בתוך נחל. מסתבר שהנחל כבר נחרש ובמקומו שדה. מה עושים, סופרים צעדים. סופרים, סופרים, מודדים מרחק מגיעים למקום הנכון לכל הדעות, אבל הנ"צ לא נמצא. מחפשים, מחפשים, מחפשים, לבסוף באין ברירה חוזרים למקום האחרון שהינו מזוהים בודאות - פינת בית החולים פוריה. ושוב חוזר חלילה, עד שהיאוש משתלט ואיתו ההכרה שאת הניווט הזה נסיים אחרונים, כלומר לא רק בושה ונקודות חובה, גם לא נזכה לישון בלילה. כמו-כן לא נביא את כל הנ"צדיקים כי אמנם הנוכחי נחרש ועבר מן העולם, אך להסביר זאת למפק"צ זה כמו להוציא מים מסלע. אם מישהו מסוגל זה רק שבוזי, אבל הפעם אני בספק שזה יצליח לו. ניסינו שוב, חזרנו לנקודה המזוהה, הפעם אני מוביל ושבוזי מקלל מאחור. קשה לי להתרכז בספירה עם כל הקיטורים והקללות שלו. הגענו למקום אחר לגמרי. אבודים ואפילו לא יודעים איך לחזור. מרוב יאוש הלכנו לישון. כמו זוג יענים מעולפים בשדה אבטיחים. מיותר לציין ששילמנו על כך ביוקר...
לצערי, חזרה למקום האחרון בו הייתי מזוהה לא תפתור גם את בעית הקליק. על כל פנים לא באופן הרצוי... למה הייתי חייב לעלות לגבעה הזו לבד? כדי לתצפת? מה היה רע במדרון אחורי? לחכות למסקרים שיעשו את העבודה... איזה הגדלת ראש גורלית - כאילו לא למדתי כלום בשלוש שנים של לבנון-שטחים.
קואלה היה אומר לרדת במקום!
אנחנו אוספים מודיעין לקראת מבצע חדירה למתקן סודי. אני מפקד החוליה ויחד איתי א` המכונה "קואלה" ו-י` התולעת. שני החברים הטובים ביותר. שני הפכים מוחלטים, י` - קשקשן וקואלה שקט. י` גבוה וגמלוני וקואלה שרירי וחתולי. י` מקורזל שחרחר וקואלה חלק, בהיר ויפה תואר, וכן הלאה. כמו כל מפקד טוב, אני שולח את החיילים קדימה לבדוק את הגדר ואני נשאר לחפות. בלי ציניות, מפקד טוב צריך להכיר את מגבלותיו הוא, ולשלוח את החייל המוכשר ביותר לביצוע המשימה. לא תמיד להתעקש לעשות הכל, ולהיות תמיד בראש, רק מפני שהוא המפקד. קואלה הולך והתולעת מאחוריו, לפתע קואלה לוחש, "תולעת, לרדת במקום!" ויורד במקום. תולע לא מבין, "מה קרה? שומרים? מצלמות?". לא, דרכתי על קן צרעות ואם תזוז הם יעוטו עליך. קואלה הוא כאמור שתקן, אבל כאשר הוא מדבר כולם מקשיבים ושומעים בקולו. הוא אף פעם לא אומר דברים סתם. תולע מיד יורד במקום כמו בול עץ על הקן ממש. הצרעות שלא מבינות מה נחת עליהן מתרוממות בנחשול אדיר לשמיים וכמו בסרטים הם עטות כגוף אחד על המטרה הכי בולטת בשטח - תולעת השרוך, שלמרות שירד במקום הוא עדין נראה כמו מטרת דמות בגובה ממוצע. תולעת המום, רוצה לברוח, אבל לא יכול, קואלה אמר לרדת במקום, רוצה לצרוח אבל פוחד לחשוף את הכוח. הוא חוזר אלי כשכולו מנופח מעקיצות. שתי ידיו נראות כמו בלוני יום הולדת ושפתיו נפוחות כמו שפתי "כושי" (לא יפה אבל מאז גם דבק בו הכינוי הגזעני הזה למרות צבעו הלבן)
ירידה במקום!! נשמע הגיוני!! איך לא חשבתי על זה - אשב ואחכה לכוח הנדסה שיבוא לפרק את המטען. שומע פיצוץ ואחריו עוד אחד. רוצה לקרוא לעזרה, אבל חושש להחשף. עוד פיצוץ יותר קרוב. אני חושש שגם ירידה במקום לא תעזור הפעם. פיצוצי המרגמות מתקרבים. כל פיצוץ קרוב מקודמו כאילו הם מטווחים דווקא את הגבעה שלי. צרורות של נק"ל או מא"ג מרימים אבק מטרים ספורים משמאלי.
בצנחנים למדנו לצמצם טוח, לאגף, לדלג ולהסתער. אפילו אם נתקעת בשדה מוקשים.
נתקלנו במארב מחבלים בהר דב. חמישה מחבלים, נערים עם נעלי ספורט, רובים, מקלע ורפ"ג. הכוח שלנו מחפה ברתק. מאות אלפי כדורים נורים על הסלעים האדירים. הכוח של הסיירת מצמצם טווח בדילוגים. עשרים או שלושים חיילים מקצועיים, כל אחד רמבו, מול חמישה נערים מסכנים. מזל שאין טלוויזיה כי לבטח היינו נראים ה"רעים" בסיפור המעוות הזה. הסיירת מתכוננת להסתערות, הם זורקים עשרות רימונים, לא אחד כמו באימונים. ואז מכת אש וקדימה הסתער. הסתערות במדרון תלול נראיית יותר כמו התגלגלות איטית ומדודה. פתאום אני מבחין שסגן מפקד הסיירת רק רץ וצועק אש, אש, כמו בתרגיל יבש. מה קרה לו? מעצור? שירד לתפעל. מה הוא רץ? אז מה אם הוא המפקד, הם יסתדרו גם בלעדיו. לפתע אני קולט את הזוועה, רימון!! הוא לא הספיק להשליך את הרימון והוא רץ עם רימון ללא ניצרה. רץ וצועק, רץ וצועק, אש, אש, קדימה להסתער!!! ואז הוא חטף כדור...
חייב להמצא פתרון יותר יצירתי ל"קליק" הזה מאשר להסתער על האויב שאני אפילו לא מסוגל לזהות מאיפה הוא יורה.
אני מוציא תחבושת וחובש את הנעל חזק חזק עם המטען. בזחילה איטית וזהירה מצליח לרדת מהגבעה שניות ספורות לפני שמרגמה נוחתת עליה ומרימה פטרית רסיסים מעלי. כמו גשם של עופרת.
חייל ההנדסה, שבא לפרק את המטען, טען שזה היה מטען נפל, וסתם עשיתי מזה עניין. "מה את עושה מעצמך מגיוור - יא אהבל!".
אני בכל זאת מאמין בקצת עזרה להשגחה העליונה.
© כל הזכויות שמורות
