אח! אח! אח! כמה שאני מתגעגע לילדות. במיוחד לכל הקטעים המצחיקים, אלו שבזכותם שכחנו את הימים הקשים. שנים שאני מספר את אותם סיפורים שוב ושוב, לא מיוזמתי, פשוט בכל הזדמנות מבקשים שאספר, אף פעם לא שבעים ותמיד צוחקים.
זה אף פעם לא יהיה מצחיק כמו שמספרים את זה, עם כל התנועות, החיקויים של הקולות והמבטא, והפוזה, הכי חשובה זו הפוזה.
גן התקוה היה הבית השני שלנו, מקום המפלט, החצר הגדולה שלנו. בכל רגע פנוי היינו מגיעים לגן הענק הזה, בית הנוער, מדשאות גדולות, עצים גבוהים, והמון שיחים.
שעות היינו מבלים בגן. בשיחות על הספסל, במשחקי כדורגל, תופסת ומחבואים, במשחקי דודס ומחניים. והשיחים, אוי השיחים, מה שהשיחים ואנחנו ראינו, כמה תצפיות היינו עושים על כל הזוגות שחשבו שהם לבד...
דני, זכריה, שמואל ואני הקמנו את החבורה. בפינה נסתרת של הגן חפרנו בור. הכנסנו לבור קופסת פח עגולה, חוררנו לה את המכסה וכיסינו את הכל עם קרשים ושיחים, שאף אחד לא יגלה את הקופה שלנו. כל יום היינו צריכים להכניס לקופה עשרה גרוש מדמי הכיס שלנו. פעם בשבועיים, בשבת בבוקר היינו באים מוקדם, פותחים את הקופה, סופרים כמה יש. עם הכסף הזה היינו מצליחים לעשות חיים. פעם סרט, פעם הצגה ופעם הולכים להצטלם. להצטלם אהבנו במיוחד, עכשיו שהתחלנו לשים לב אל עצמנו, היינו סוחבים לאבא את הגריז, מורחים על השיער, שיישב טוב. בכיס האחורי ישב לנו מסרק קטן, כל חצי שעה היינו מסרקים את הבלורית. רצינו שתהיה לנו מזכרת וגם שנראה איך אנחנו יוצאים בתמונות.
בגן התקוה הסתובבו צלמים מבוגרים, ווזווזים, ייקים מנוה-צה"ל. היו מתלבשים עם חליפה ועניבה כאילו הולכים לחתונה, על הצואר היו תלויות להם צלמוניות רוסיות שמגיעות לחזה. אנשים מצחיקים הווזווזים האלה, מדברים עברית במבטא אשכנזי עם המון יודים, אבל מה, אפשר היה לסמוך עליהם, היו ישרים כמו סרגל. מילה שלהם היתה מילה. האמת, כאב לנו עליהם, בגלל השואה וכל מה שקרה להם שם. היינו מגיעים לגן, משלמים להם מראש לירה על כל תמונה, מקבלים קבלה ושבת אחרי מגיעים לקבל את התמונה. נהנינו לעמוד, לעשות פוזות, עם או בלי משקפי שמש, לבד או כולם ביחד, כל החבורה. אז התמונות היו רק שחור-לבן.
דני היה המצחיקן של החבורה שלנו. מדבר מהר, מתעצבן מהר, לפעמים מגמגם, קמצן טיכו. תמיד מחפש מציאות, כמה שיותר זול יותר טוב, כך הוא חשב.
שבת אחת בבוקר החלטנו שהיום מצטלמים. דני גילה שבגן מסתובב בין הווזווזים צלם חדש, צעיר, משלנו. הצלם עמד עם צלמניה על החזה בדיוק כמו הווזווזים. דני הולך לשאול אותו כמה הוא לוקח על תמונה, חוזר בריצה ומודיע לנו: "הוא לוקח רק חצי מחיר, חצי לירה. בואו, נלך להצטלם אצלו".
אנחנו לא מסכימים "לא רוצים, אנחנו מצטלמים אצל הצלם שאנחנו מכירים". דני מנסה בכל זאת לשכנע אותנו לעבור לצלם החדש. הוא רוצה לחסוך את הכסף כך שיישאר לנו לבילוי אחר.
"אני לא מבין אותכם. מה אתם אהבלים? למה לשלם כפול אם אפשר לשלם חצי". לא השתכנענו.
"תעזוב אותנו - אמרנו לו - לא רוצים מציאות".
הלכנו להצטלם אצל הווזווז, דני הלך לצלם החדש.
"איך אני אדע שאתה תוציא לי תמונה טובה?" שאל אותו.
הצלם מסתכל עליו כאילו נפל מהירח
"*סחבי, מה אתה דואג, תראה! תבוא שבת הבאה, תהיה לך אחלה תמונה". דני משתכנע, משלם לו ולוקח את הקבלה.
בשבת אנחנו מגיעים לגן. הולכים לצלם שלנו, לוקחים את התמונות, מפסוטים עד הגג. הולכים עם דני לצלם החדש.
דני ניגש אליו מחייך ושואל: "איפה התמונה שלי?"
הצלם מסתכל עליו: "הצטלמת אצלי?"
החיוך נמחק לדני מהפרצוף, מעוצבן הוא שולף את הקבלה מהכיס: "בטח הצטלמתי, נו, ראיתם את זה, מה אתה עובד עלי?, איפה התמונה שלי?"
הצלם מחפש בין התמונות. מרים את הראש, מסתכל על דני ואומר:
"אה, נזכרתי. סחבי, אל תשאל מה קרה, עמד זבוב על העדשה"
"זבוב על העדשה? מה זה השטויות האלה, ממתי זבוב עומד על העדשה, מה אתה עושה ממני צחוק?"
"לא באמת, סחבי, אל תדאג, אני עכשיו אצלם אותך עוד פעם, תעשה פוזה, תבוא שבוע הבא ותהיה לך אחלה תמונה"
דני מתרגז. הוא מתפדח אבל אין לו ברירה.
נקרענו מצחוק. שעה תפסנו את הבטן,
"מה אתם צוחקים?"
"סחבי, אל תשאל, עמד זבוב על העדשה... יה קמצן, רצית לחסוך אה?!"
כל השבוע מחכה דני שיגיע כבר שבת. בשבת אנחנו הולכים שוב פעם לצלם המעאפן הזה. דני עומד ומחכה שיגמור לצלם איזו משפחה. הצלם
מסיים ומסתובב, דני נעמד לו מול הפרצוף, קרוב
"נו, איפה התמונה שלי? ושלא תספר לי היום שום סיפורים "
"סחבי, אל תשאל מה קרה?"
"נו, מה קרה?"
"סחבי אני לא אשם, מה אני אעשה, היה מעונן"
"מה מעונן? מה מעונן? שבוע שעבר עמד זבוב על העדשה, השבוע היה מעונן? איזה מין צלם אתה?"
"סחבי מצטער, מבטיח לך שבוע הבא תהיה לך אחלה תמונה שבעולם!, אם לא אני מחזיר לך כפול כסף"
דני מסתכל עלינו, רואה שאנחנו לא מפסיקים לצחוק
"לא רוצה. עכשיו תחזיר את הכסף"
"סחבי, עוד צ'אנס אחד!"
"עכשיו תביא, תביא את הכסף עכשיו, אם לא, אני שובר לך את המצלמה"
שבת אחרי נעלם הצלם, לתמיד
*חבר שלי
(גרסת העבר לאח שלי)
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה..
