זמן די רב שהרעיון מתגלגל ומתרוצץ במוחי. הרעיון מתחיל לקרום, נים פה ונים שם, לא ממש עור וגידים. הכל עדיין בגדר מחשבות, מבולבלות ומבלבלות, וכבר ניטע. איך שלא יהיה, כל הענין מתחיל להיות מאד רציני, ואני יודעת שכשאקבל לבסוף החלטה היא תהיה גורלית. לאחריה שום דבר לא יהיה כשהיה. אצטרך לעבוד על כך מאד קשה, לעשות הכל כדי להצליח ולגרום לסוף טוב, כך אחסוך לעצמי התייסרויות מעיקות ורגשות אשם, לפחות מבחינתו, מבחינתם. אני יודעת שאתאמץ ואנסה לגרום לתוצאה להיות מושלמת, אני חייבת. מצד שני, אין לי שום כוונה לעשות פעולות מסויימות בכל מחיר, קל או כבד, לבסוף אני אהיה זו שתצטרך לשלם. גם כך אני מרגישה ששילמתי מספיק, אין לי שום מושג קלוש על מה. לעיתים אני חושבת שנגזר עלי איזה עונש גורלי, כזה שמשמיים הוחלט בטרם הולדתי, משהו שאולי עשיתי בגלגול הקודם. בטח העמידו את הנשמה שלי בחלון ההזדמנויות בשמיים, הזכירו לה את חטאיה ופשעיה, הראו לה תמונות עתידיות ואפשרו לה לבחור את העתיד, בידיעה שהבחירה בעתיד המסויים תהיה העונש המתאים. המחשבה הזו היא הכי לא הגיונית שאפשר, כי מה הטעם, אני שואלת את עצמי, מה הטעם לשלם על מעשים שאת לא זוכרת ??!
האמת, אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר על זה עכשיו, ככה, קבל עם ועדה, לספר את כל מה שאני מתכננת להפוך למעשים, לא כך ובטח לא כל כך מהר. מה שכן, אולי אחשוף משהו קטן, קטנטן, ואם יש לכם משהו בראש, אולי יתחברו לכם הדברים. אבל רגע, רגע אחד, לפני שאתחיל לפזר רמזים אני חייבת לצאת קצת החוצה למרפסת, לנשום מעט אויר צונן לריאות ספוגות הניקוטין שלי, האויר הרענן שאפשר כמעט להריח את טריותו, בזכות הגשם שאמש הגיע. חשבתי שהיום הוא היום הכי מתאים לחשוב בשקט ולתכנן תוכניות, שהרי בשאר ימות השבוע אי-אפשר למצוא בכלל את שקט, בדרך כלל הוא מסתלק, נעלם ונמוג, ורק בסוף שבוע הוא חוזר. מצאתי שהשעה הכי מתאימה לתפוס את שקט היא כעת, בין הבוקר לצהריים. כמעט עשר. עוד שעתיים תתחיל הזחילה המשותפת של שקט ושבת לעבר מוצאי. מאותו רגע ואילך, אני יודעת מנסיון, אני מתחילה להרגיש שמשהו הולך לי לאיבוד, ומרגע שאני כך מרגישה, אני כבר לא מסוגלת לחשוב, ובטח לא לתכנן.
משום שמעולם לא עשיתי דבר כזה, אני לא יודעת במה להתחיל. ומשום שמעולם לא היה לי קשר עם שום ארגון פשע, או עם פושע זוטר ואפילו לא עם סתם מתחיל, אני ממש באפילה. כמובן שאני יכולה להתחיל לשאול אנשים, כל מיני אנשים שאני נתקלת בהם יומיום, ויש כאלה רבים. אני יכולה להתנהג כמו מישהי ששואלת סתם, מתוך סקרנות, ובזהירות, כדי לא לעורר חשד, אולי אמצא מישהו שיודע או מכיר איפה אפשר למצוא זייפן דרכונים או תעודות זהות, בטח אצטרך את שניהם, אבל הרי אי-אפשר באמת להתחיל להסתובב ולשאול שאלות כאלה, לבסוף אני עלולה למצוא את עצמי בכלא. אני בטוח אמות בכלא אמיתי, זה לא בשבילי. ואם חלילה זה יקרה, זה יהיה מאד אירוני, שהרי כל המטרה הינה לצאת מהכלא הנוכחי שלי. כשאני חושבת על כך אני מתחילה להרגיש איך דמעה או שתיים מתחילות את המסע שלהן במעלה הוושט, איך הן לאט מתעבות ומתרחבות, גודשות לי את הגרון, האף, המצח, האוזניים והראש ומתחילות ללחוץ, עד שהן גורמות להצפה, עכשיו אני בוכה. המחשבה מזכירה לי בכלל למה התחלתי לגלגל את הרעיון. בכלא אמיתי יש לפחות תנאים, הרבה תנאים, חוגים, אפשרויות לימודים, חופשות, ביקורים, קיצוץ שליש. בכלא שלי אין שום אפשרות לתנאים מקלים, אפילו נשיא נבצר או ראש ממשלה מושחת לא יכולים לתת חנינה או לקצוב את העונש, מדובר בעבודת פרך פרופר, האפשרות היחידה שנותרה לי היא הרעיון ואני.
אני יודעת שאני הולכת סחור סחור, ברור שקשה לי לשחרר את החרצובות, של הלשון כמובן. קשה לי, כי מדובר, כמו שכבר אמרתי, בענין מאד רציני וגורלי, מותר לי להיות קצת רגשנית, קצת חשדנית, לאט לאט, תהיו קצת סבלנים, תתחשבו, כי מה אני בסך הכל, בת אדם שברירית וחלשה ואצלי הכל קשור לרגש.
אז מה דעתכם?
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
