ספק.

באותו יום הלכתי הביתה,דרך ההרים.
מתבונן בדברים,נושם,חי,כרגיל. באותו רגע של שגרה את הלכת,
כל צעד שלך נחרט לי בלב,נכתבה עוד מילה בסיפור. נשמתי נחנקה לרגע,לא ידעתי לאן אני הולך,וכמעט מה אני עושה פה,
איך הגעת לפה,מתי ומי את.
מבטי ננעץ בך כאילו שחץ נכנס ללב שלי,
שיתק אותי ללכת אחרייך בשתיקה

העפת לי מבט כשהלכתי בדרך אלייך,ואז עוד אחד,ארוך יותר. זה הרגיש כאילו נשמתי נלקחה בחלקה
מחכה לשנינו שנפגש.

עצרת. ואני כמעט ונפלתי,לא מאמין. איך מתחיל להרגיש,את ההרגשה הזאת,
שלך,אפילו ממרחק,את מבטך,את הצפייה לבוא אלייך,להסתכל בעינייך.

התקרבנו יותר ויותר,את השתתקת במקומך,עומדת,מחכה.
זה הרגיש כ"כ מוזר,שני אנשים,לא מכירים אחד את השני,בכלל,
רק את ההרגשה שעטפה אותנו לבוא אחד לשני.

כשעצרתי,ליידך,השתתקנו. עוד יותר. הלחץ בחזהי,
דחף אותי פנימה,לצאת,להתפרץ. להרגיש יותר.
הסתכלנו אחד לשני בעניים,את מנסה להוציא מילה,אני רק פשוט חוויתי
רק את הניסיון,הפעם הראשונה להרגיש אותך האחת. יכולתי לומר שהיינו נשארים כך
כל החיים. מתענגים מהספק אם זה קורה.האם יכולתי לפרוץ בהרגשה הזאת
אחד לשני.

יכולתי לכתוב כאן מה לבשת,אך זה לא חשוב,
היינו ערומים לגמרי להרגשה הזאת,
קופאים,מזיעים. כמו מזג אוויר שמשתגע.

התקרנו לאט לאט,נצמדנו במבט שלנו,
העניים נסגרו לאט לאט,שפתינו התקרבו אט אט,
ונפגשו. הנשיקה הרגישה כנצח
שנגמרה,רוצה לעוד.

התמיהה מי את הייתה הורגת,כל כך אמיתית שלא רצינו לדעת לרגע,
רק לדעת,שנפגשנו כאן.

לאחר תמיהה קטנה שלך,אמרת לי: "אתה.".
השתתקת ואמרת : "אני צריכה ללכת". במן ידיעה,שלא רצית ללכת.
אולי רק להבין,בקצת,איך זה קרה.

חיכיתי לך יום ולילה,
כאילו עברו בהרגשה שטבעה לי,בין רגשות,מחשבות אלייך,בנשיקה.
כותב סיפור זה,ומחכה. בספק אם אראה אותך,
ארגיש שאני ממשיך. חי. איתך.

--

 

סיפור ראשון שכתבתי,אי פעם.
הספק הוא אם להמשיך אותו.

תגובות יתקבלו בברכה.