שירים

ילדים מתים זה כבר ענין שבשגרה

"יתגדל ויתקדש שמה רבא בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה, בחייכון ובימכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ויאמרו אמן" (קדיש)


מוכר מאיפה שהוא? שמעת את זה איפה שהוא, רק איפה? בואי אני אעזור לך-בטלויזיה, ברדיו, שמעת אותו נחנק מהדמעות. למחרת בעיתון ראית את הפרצוף שלו, את הדמעות שלו, של האבא ההוא שאומר קדיש ומתאבל על הקבר של הבן שלו שרק לפני כמה שעות יצא מחויך מהבית.

הוא לא חזר ולא יחזור. הוא מת. למה? מה זה משנה? במדינה שלנו זה יכול להיות ילד בן 20 שדחף קצת בתור למועדון ונדקר. או נהג שיכור הביתה ונהרג בתאונה. או נהרג בפעולה צבאית. או התאבד. או אפילו סתם, היה שונה בדעותיו, בנטיותיו, בצבעו לזה שעומד מולו.

במציאות כמו שלנו זה לא משנה למה הוא מת. הוא מת וזהו. ממשיכים הלאה עד האחד הבא. ואז שוב נעצור ונהנהן בראש מתוך זעזוע ונמשיך. כי אפשר להגיד שילדים מתים הם עניין שבשגרה אצלנו. זה הפך להיות מציאות.
המציאות פה היא ילדה בת 15 שיכולה לדקלם קדיש בע"פ כי היא שמעה את זה כבר יותר מידי פעמים, ילד בן 9 יכול להסביר להורים שלו מה זה אונס ומעשה מגונה כי הוא עבר את זה, או במקרה בטוב רק שמע שזה מה שהנשיא של המדינה שלו עשה.

למה הוא יודע את זה? כי הוא כל היום עובר בין הטלויזיה למחשב במקום לשחק בחוץ עם חברים שלו ולדבר איתם על דברים תמימים או לשחק משחקים של ילדים ולפחד מדברים שילדים אמורים לפחד. ממפלצות בארון ולא מזה שההורים שלו יתגרשו כי אבא מכה את אמא.

פעם הנער פחד מזה שאמא תגלה שבאמצע הלילה הוא יוצא לפעילות חשאית של ההגנה, היא לא תישן כל הלילה אם תגלה את זה. ומה אבא יגיד? אבא, שהוא איש אצ"ל, האויב הגדול ביותר של ההגנה...
וממה הנער פוחד היום? מהצו גיוס שהוא אמור לקבל בקרוב. עוד לא קיבל אותו וכבר חושב איך יתחמק ממנו...

אלה שני נערים באותו גיל, מתקרבים לגיל 18 שלאחד איכפת מהמדינה, והשני התייאש מהמדינה כבר מזמן. בטח התייאש! איך לא להתייאש ממדינה כזאת? זה לא אשמתו. גם אני מיואשת ממדינה שבה אדם הולך ברחוב ויודע שהוא לא יכול להתגאות בזה שנטיות המיניות שלו כי הוא יכול למות בגלל שזה מפריע לאיזה חרדי. או אדם יושב בבית מלון כבר שנה כי נתנו את הבית שהיה שלו כבר 20 שנה לערבים. או אישה הולכת עם חרדות ברחוב כי לבית הכלא אין אפשרות לשמור על אנס אחד מפגר בשם בני סלע והוא עכשיו מסתובב חופשי. או נער בין 17 צריך ללכת עם סכין לבית הספר כדי להרגיש בטוח. אז בטח התייאש!מי ירצה לשרת במדינה כזאת?!

אז את מי אני באה להאשים? את אף אחד. כי כבר נמאס להצביע על אנשים סביבך ולהאשים.
אז מה עושים? וואלה לא יודעת. כי בנינו,ל א משנה כמה נגיד שעושים שינוי, אף אחד לא יקום ויעשה משהו.

אז מה שנשאר לעשות זה לשבת ולכתוב על זה ולפקוח לכמה שיותר אנשים את העיניים. לפקוח להם ת'עיניים ולהגיד להם "וואלה זאת המציאות שלכם. וההחלטה מה עושים עם זה היא רק בידיים שלכם. בקצב הזה זאת המציאות שתהיה לילדים שלכם. מפריע לכם? קומו ותעשו משהו כי אני רק נערה בת 15 וכבר הפסקתי לקוות."
 
 
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
 
קטע שכתבה חברה שלי, אופיר שגיא בת 15 וחצי. מה דעתכם?

תגובות