לבי עולה על גדותיו בגאוה מהולה בחרדה. עיני החמות, מלאות תום וטוהר, תלתלים של זהב ושפתיך שלך. את ואני במזיגה אחת סוערת. אור עמום, קרום דק ערפלי עוטף אותנו. כאילו אך נוצרת במחשבתנו, ורק גמלה ההחלטה להביאך לעולם.
ליום הנישואין הראשון, שבתמימותינו חשבנוהו ל"אחרון-כזוג-יונים-ללא-גוזלים", קניתי לך טבעת יהלומים וצמח-עציץ. דבר אחד נצחי, יפה לעד, אך קפוא. דבר שני, בעל יופי זמני, חי ומשתנה עם הזמן, צומח ומתפתח, אך זקוק לטיפול שוטף וטיפוח מסור.
בילינו סוף שבוע רומנטי ב-B&B. מפרץ חצי הסהר, עירה קטנה וציורית לחוף האוקינוס השקט. בית חלומי, קירות עץ לבנים. גינת ורדים אדומים, לבנים וורודים עוטפת את צדדיו ומטפסת להטביעו בריחות וגוונים. גן קטן משתרע מאחוריו ומצידו המזרחי. במרכז הגן, בריכת דגי-נוי, סוכה קטנה ונדנדת עץ, לזוג מאוהב. פכפוך המים נשמע כמו פעמוני כסף מתרוננים ברוח. חדרים נחמדים ונקיים לא גדולים מדי, חדר אמבטיה ציורי, מעט קיצ`י, ובמרכזו ניצבת אמבטיה לבנה על ארבע רגלים עם פיתוחי זהב. קירות חדר השינה מחוסים בטפט פירחוני בגוונים של ורוד פסטל, ובמרכזו ניצבת המיטה הנפלאה ביותר שראיתי וחוויתי אי-פעם. מיטה גדולה קשה-רכה מכוסה במעטה פוך לבן. יציבה וללא כל חריקות ונאקות.
ארוחת הבוקר היתה בלתי נשכחת. שולחן עמוס מכל טוב, לחם מסוגים שונים, קורסונים ומני מאפים, גבינות, דגנים, ריבות, פרות, מיצים טבעיים, ועוד. פשוט חלום. אכלנו ונהנינו, ארוחה בריאה ומשביעה, שהספיקה לכל היום.
בערב יצאנו למסעדה רומנטית ומפוארת לחוף הים. אכלתי טלה ברוטב יין אדום. את העדפת דג הליבוט מכוסה בסלסה מתקתקה חריפה. שתינו יין מרלו אדום פירותי בעל ניחוח עשיר. ברקע ניגנה להקת ג`ז מקומית, דווקא בכלל לא רעה. חשתי שזהו הרגע המאושר בחיי. לקינוח אכלת קרם-ברולה ואני הסתפקתי בקפה מר, להפיג את היין.
התחלנו ללכת חזרה לאור השמש השוקעת. רק משק הגלים וקריאות השחפים נשמעו במרחב האין סופי. הרוח נשבה בשערך החלק, הזהוב, וחשפה את מצחך הצח שאת כל כך מתעקשת להצניע. הבטתי לתוך עיניך המדהימות, הירוקות באופן מעט שונה, אחת ירוק כחלחל-אפרפר והשניה ירוק אזמרגד עם מעט חום בליבו. אמרתי לך כי אהבתיך והבאתי לך משהו.
כאשר הוצאתי ונתתי לך את הטבעת, הגבת באופן שלא אוכל לתארו במילים. תדהמה ואושר לנוכח היופי, הפתעה מכמה שהדבר לא אופיני לי, ודאגה מהולה בקצת כעס, על הביזבוז המופרז של הכסף, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזרוק לפח - בעיקר עכשיו! כמעט ושלחת אותי להחזירה לחנות, אבל האור המתנפץ לאין-סוף רסיסים הפנט אותך ושבה את ליבך. המסגרת הזהובה-לבנה סגרה עליך ולא הותירה לך כל ברירה. לבסוף נכנעת ונשקת אותי נשיקה משכרת ומערפלת חושים בשפתי השני והמשי, הרכות, החמות והמושלמות שלך, שכמו צוירו ביד אומן. "יהיה בסדר!", אני מרגיש.
רכשנו ספרים, למדנו מה ואיך עושים. נפגשנו עם המומחים והמנוסים. לקחת את כל הויטמינים הדרושים, אכלת הרבה ירקות ופרות, ונגמלת מכל ההרגלים הרעים. לאות הזדהות גם אני השתדלתי להתנזר מכל מיני רעלים, אבל אני מודה, שמקפה לא נגמלתי לחלוטין. ככה מתכוננים ולומדים לקראת מקומנו החדש בעולם. אולי, בעצם, לקראת עולם חדש לגמרי.
אחר כך רגעים קסומים של אהבה ומין ללא אמצעים מונעים. הרגשה שהפעם זה באמת! יש עוד תכלית, מעבר לתענוג והקשר הרגשי. יחד יוצרים חיים חדשים! שנינו מתמזגים ומרקיעים לשחקים. מרחפים יחדיו, בעולם קסום בין דמיון ומציאות. כל העולם מחיך ומאושר. הכל בסדר, הכל נפלא.
חודש עבר, שנים, שלושה, ארבעה חודשים. מין, אהבה ושוב מין. מין תכליתי סוחט ללא תשוקה. שום דבר משמעותי לא קרה. מודדים חום, מחשבים ימים, ערכות ביוץ, תנוחות, אמונות, שיקויים, קמעות, לחשים ועוד ועוד ועוד. אחר-כך סדרות של בדיקות אין-סופיות, שלא מצאו כל בעיה פיזית-רפואית. אחר-כך סדרות טיפולים יקרים חסרי- שחר. מסע אינסופי ברכבת הרים של רגשות. פחדת שאת פגומה, חששת שאני פגום או אולי פשוט אין התאמה ועלינו להפרד לדרכנו. הבטחתי לך שהכל יהיה בסדר.
שוב ושוב הבטחתי לך ולעצמי שהכל יהיה בסדר. גיסתי את כל האופטימיות המעצבנת שירשתי מאבי, לפעמים כמעט והצלחתי אפילו להאמין שהכל מסתדר בסוף והכל לטובה. אולי אפילו מוטב לנו בלי ילדים מעצבנים.
בסוף איבדתי כל תקווה, גם אני . אט אט השלמתי עם הרעיון שנשאר רק שנינו יחד. לכל כך הרבה אהבה כנראה שלא מגיע שותף נוסף. לאמץ לא רצית. פחדת שתינוק זר לא יאהב אותך כמו אם. חששת שמא תמיד יחשוב בליבו שאימו הביולוגית היתה טובה יותר וישאל מדוע ויתרה עליו. דאגת שלא תוכלי למלא את ליבו באהבה טהורה ושתמיד תשאר שם מורסה שחורה המאימת לפרוץ ולהטביע את כולנו באוקינוס של דיו. פחדת שלא תוכלי לאהוב אותו ללא תנאי, שכאשר יתגלו בו תכונות לא רצויות לא נדע לקבלו כמות שהוא וננסה לעצבו לפי דמותינו. אמרת שאת לא מספיק חזקה לאימוץ ללא תנאי ואת פוחדת מכל מיני תכונות זרות ואפלות שעלולות לרחוש באדם שמקורו עלום.
אני דוקא חשבתי שאימוץ הוא מוצא חיובי, אולם מנסיוני ידעתי, שאסור לי לכפות את רצונותי על חושיך. חושיך החדים, ששוב ושוב מוכיחים את צדקתם, או מגשימים את עצמם, כנבואות איוב.
כך חלף הזמן תוך השלמה אטית. עדיין, מפעם לפעם, כאשר מישהו ממכרינו דיבר או אפילו התלונן על ילדיו היתה צבת אוחזת את לבי בסחיטת מלקחיים, ודמעות בלתי נשלטות היו פורצות את הסכר ומערפלות את הראיה.
התבוננתי בעולם כמו צופה מהצד, אחד שלא באמת שיך, לא באמת מודאג מדברים כמו מצב בטחוני, חברתי, כלכלי, ואיכות הסביבה. רק חי את חיי, חי את הרגע כמו חיה הדואגת לספוק צרכיה ויצריה המידיים, הישרדותה והנאתה הרגעית. החיים נראו לי כמו סרט, צבעים וקולות חסרי טעם וריח.
הלכנו להמון סרטים. לפעמים שישה סרטים בסוף שבוע אחד, לפעמים יותר. מאות, אולי אלפי סרטים, רק כדי לא להרגיש, לא לחשוב, ולברוח לעולם אחר, לחיים אחרים ולו רק לרגעים ספורים. לבכות את כאבם של אחרים, לראות שיכול להיות הרבה יותר גרוע ואז האור נדלק וכל הכאב נעלם כלא היה.
אז זה קרה - לאחר שאפסה כל תקוה. יום אחד הופיע ניצן בעציץ שקניתי לך. עציץ קטן עם שני עלים ירוקים, צורתם צורת לב. מסגרת ירוקה כהה מקיפה את שפת העלה. עורקים כליליים בולטים לאורכו ורוחבו מפרידים את חדריו. העציץ עמד חמש שנים, לא גדל, לא נבל, לא צמח ולא פרח. כאילו נוצק מפלסטיק או עוצב מניר קרטון ירוק מקופל. יום סתוי אחד, כמו בדרך נס, הוא הוציא פרח. פרח לבן מרהיב ביופיו. היום בו ניטעת בני יחידי.
ליבי עולה על גדותיו בגאוה מהולה באשמה. מאתים שבעים ושמונה ימים עובריים. ימי טוהר זכים. חרדות מוטמנות במעטה של תקווה, פנינים יקרות בלב של צדפה. ימים של בריאות ותזונה נכונה. ללא קופאין, אלכוהול, עשן ושאר חומרים. ימים של קורסים ומפגשים טרום הוריים. אימונים על בובות, החתלה, הנקה, ושרק לא נצטרך, החיאה.
ארבע דקות לשלוש לפנות בוקר, את מעירה אותי ואומרת, "הגיע הזמן, זה בא!". "הכול יהיה בסדר!", אני מבטיח לך. מודדים את הזמן בין הצירים. אט אט הם מתגברים ותכפים, הכל לפי הספר. כאשר הם מגיעים כל חמש דקות, אני לוקח אותך לבית החולים, ואפילו לא שוכח את התיק שהכנו מבעוד מועד.
נוסעים במכונית הפורד האדומה, השעון מורה שתי דקות לפני שש בבוקר, החמה עדיין אינה פוצעת את הערפילים הורודים, ואת האובך הצהבהב העוטף את הרקיע כמו רחם אלוהי. נשימת האדמה הישנה מעלה אדי לחות דביקים מקירבה, וציוצי הציפורים הנעורות מגרשים את שאריות הדממה הלילית. העולם עומד להוליד עוד יום ככל הימים, דבר לא מעיד על איזו דרמה ממשמשת.
את נאנקת בכאב כל כמה דקות, ואני מנסה להתרכז בנהיגה ומתפלל לעבור את הפקקים בשלום. ציר אחד, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי אני כבר מאבד את הספירה. מתאמץ לא לאבד את הדרך, למדוד את הזמן ולהרגיע אותך. אני כבר חושש שלא נספיק להגיע בזמן, אבל מבטיח שיש זמן והכל בסדר. את כועסת על חוצפתי להגיד שהכל בסדר, "מאיפה אתה יודע בכלל מה בסדר ומה לא! כמה פעמים כבר ילדת או ילדת?!!". מבליג ומתאמץ להמשיך לנהוג בשקט ולשמור על קור רוח.
בסוף אנחנו מגיעים לשערי בית החולים לאחר עשרים ושש וחצי דקות נצחיות.
אחות צעירה מקבלת אותנו. נערה חיננית, מנסה להרגיע, "הכל יהיה בסדר, הכל כשורה!". הכל נראה כשורה, החדר נקי, מיטה לבנה, קירות בצבע ביצה, מקלחת קטנה עם וילון, חלון מצויר, כמעט בית מלון. כמעט מלבד, אולי, המתח באוויר. האוויר מתוח כמו קרום של בלון מנופח יתר על המידה. מתח שנקרע בכאב כל מאתים שניות.
אז לחדר נכנסת מלאך-אלוהים, לבושה חלוק לבן, ניגשת, פותחת, בודקת, "שוברת". "הכל כשורה, אין מה לדאוג, תוך ארבעים דקות את גומרת!". אומרת, הולכת, את הדלת סוגרת.
מביט בך ילדתי ואוחז את ידך. ספק כאביך וספק כבנך, אוהבך, אהובך. שיערך החלק הפך מקורזל ומתולתל. מוזר ומדהים איך ההריון משנה את הגוף, כאילו איזה חי-זר או דיבוק, התישב בגופך וקנה לעצמו בעלות שם. ממיספר הנעליים שגדל, דרך השוקיים והירכים שהתמלאו לעבר הבטן שמלאה עולם ומלואו וקבלה חיים משלה. כל ערב ניהלתי שיחות עם הבטן וספרתי לה סיפורים. הבטן הגיבה בתנועות מוזרות ושיהוקים תכופים. כל כך תכופים שנתתי לה שם זמני, "שיהוקי". שיהוקי אהב לישון במשך היום ובלילה נעור לחיים ולא נתן לך לישון. אם שמת יד על הבטן מיד לחץ לכיוון היד, כמו מנסה לצור קשר, או לדחותו.
את לא רצית לדעת את מין העובר. אולי מתוך אמונה בעין הרע, או אולי מתוך רצון להשאיר הפתעה ומתח לסוף. למרות זאת חשת, כמו בחוש שישי, כי בן זכר לך.
מעל הבטן המופלאה נחים בעצלתיים זוג שדיים מדהימים. הם התמלאו והתעצמו, כמו עברו מוטציה או טרנספורמציה לקראת יעודם המיוחל. עור הפנים קורן באור נגוהות שמימי, ולבסוף השיער החלק שהפך מתולתל כאילו בנך הוריש לך את שיערו במקום להיפך.
את קמה לכיוון המקלחת ולפתע קורסת תחתיך. פניך חיוורים וסמוקים בכאב. בעיניך תחינה ירוקה קורעת לב, ושפתך ממלמלת בזעקה-צעקה, "משהו לא בסדר!!! הכל לא כשורה!!!". הנערה בודקת, מרגיעה, "אל תדאגי, הכל בסדר, הכל כשורה!!", מחפשת דופק, מרכיבה רצועות, מסירה ושוב מרכיבה. לא מוצאת, חושבת, אולי המכשיר מקולקל. מסמיקה, מחוירה, מנסה, מתאמצת וכל הזמן מבטיחה "יהיה בסדר, הכל כשורה!". לבסוף מוותרת ולמלאך-אלוהים מתקשרת.
נכנסת זועמת, כולם אשמים, איך העזתם להחריד את מלאך-אלוהים!! בודקת, הארשת מיד משתנה, "העובר ואולי גם האם בסכנה!!!" הדופק כמעט לא קים. החבל מלופף בחזקה על הצואר, היא קובעת.
הלם נורא, מה קרה ל"הכל כשורה?!! איפה יהיה בסדר?!!" ואת בכאבי תופת מתפתלת על סף ההכרה, "מה שלום התינוק שלי? הוא בסדר?", שואלת בתחינה.
מלאך-אלוהים יורת פקודות לכל הכיוונים, כל בית החולים מתגייס לעזרה. כמו חיילים מאומנים מסתערים אחים ואחיות מכל העברים. אותך על מיטת שדה עם גלגלים מסיעים הישר לחדר הניתוחים ואותי בפתח עוצרים.
לבד על ספסל, מחוץ לזירה. האשם מושלך לחכות לגזירה. לאחר כמה רגעים נצחיים, בהם הספקתי לחזור בתשובה אלפי פעמים ולנדור אין ספור נדרים. מתפתל מקנאה למראה החרד המתנדנד לצידי ומשנן תהילים, כניסתי אושרה, עם חלוק ומסיכה.
החדר נראה ממש כמו בסרטים. מכונת הנשמה, קירות מכחילים-חוליים. את עדיין לא מורדמת, עדיין ממלמלת, "מה שלום התינוק שלי? הוא בסדר!?, הוא בסדר?!, הוא בסדר??", בוכה בתחינה. אוחז בידך, "יהיה בסדר!", מבטיח, מיחל. מרגיש את גופך נרגע, ועיניך אומרות תודה.
מלאך-אלוהים מצמידה משאבה. שואבת, מושכת, כמעט חולצת ושוב מנסה ושוב ושוב... לבסוף מוותרת. לחרדתי אני רואה אותה מוציאה כל מיני מכשירים שלא שיערתי את קיומם מהסרטים. לבסוף היא בוחרת בזוג תנינים, מרכיבה, פותחת, חופרת, חופרת, ולבסוף שולפת צרור קטן ושחור עמוק מבפנים.
שקט ושחור. אני מביט כמו בסרט אילם, כמו בקרבות של ימים אחרים. כמעט מתנתק. זמן זכוכית שביר וקפוא על שפת התהום, מתנדנד, נעצר ואז מתנפץ בשאון צרחה מחייה, קול פעמונים. לבי כמו נוצק מחדש בתבנית החיים.
נצמדתי אליך כמו אל חיי. אמך שזה עתה נולדה וילדה, עדיין בחדר הניתוחים ואנחנו מובלים במסדרונות כחלחלים, זרים, מוארים. האחות מתלוננת, שהיו להן הבוקר כפול לידות ממספר המיטות ופי שלוש ממספר האחיות. אם אחת אפילו נשכחה, וילדה בעצמה את תינוקה לבדה.
האחות רחצה אותך והשאירה אותי לבדי להלבישך. אני מנסה, גופך כה קטן ושביר. זרועות גפרורים, וכפות ענק כאילו נגזרו מאיש בוגר. איני מסוגל להבין, איך מעבירים ידיים כה גדולות ורכות דרך שרוולים כל כך צרים.
נאבק, נאנק בכוח עדין, משחיל, דוחף ולבסוף מעביר. מזיע כולי, מתנשם ומתנשף.
כל גופך לא גדול בהרבה מכף ידי. עיניך גדולות כמחצית פניך הזעירים. האישונים שונים בגודלם, עין אחת שטופת דם. סריטות המלקחים עדיין נראות בברור לאורך הראש וסימני המשאבה נראים כמו חרוט סגול בצדי הקודקוד. הפנים קמוטים ומעט נפוחים, אך למרות כל ה"קישוטים", ללא ספק, אתה הדבר הנפלא ביותר שזכיתי לראות בחיי. יפה לאין ערוך יותר משנינו גם יחד.
מביא אותך להנקה ראשונה. אמך מתמוגגת מיופיך. מעודי לא ראיתיה יפה כמו עתה. קורנת מאושר, לא מאמינה, וטוענת בתוקף שאתה דומה לה (לא העמדתי אותה על טעותה). אמך מחזיקה אותך במומחיות כאילו הניקה כבר עשרות תינוקות ואתה נצמד לחיים. תמונה נפלאה ורגועה סוף סוף אפשר לנשום לרווחה, הכל בסדר.
מניקה ואתה יונק כל כך נפלא, ואז לפתע פתאום אתה פורץ בחרחורים איומים. אני קורא לאחות שמגיעה הפעם בריצה. אתה מובהל לטיפול נימרץ ואליך מובהל מנהל המחלקה.
אתה מחובר לצינורות בצואר ובזרועות ומקבל כל מני תרופות איומות. בשביל כל תרופה טופס מפורט, עליו אני צריך לחתום ולאשר כל דבר, כדי שלא נוכל לבוא בטענות ולתבוע אחר כך. לכל תרופה יש סיכונים איומים, אני קורא, חרשות, עיוורון, שיתוק, מוות. אני חותם - יש ברירה? הרופא אומר, הוא מנהל המחלקה.
הרופאים לא מבינים מה קרה. עכשיו כבר אף אחד לא אומר שהכל כשורה, ואף אחד לא אומר שיהיה בסדר.
שוב אני מקנא באותו חרד שגם בפגיה הוא עומד ולתהיליו מתנדנד. אני מנסה להתקרב ולקבל תשובות, אבל נתקל בחומה בצורה של אחים ואחיות. "כשיהיה זמן ידברו אתכם!" - זאת התשובה, ניכר שגם הם אובדי עיצה.
לבסוף הוא בא, השטן הלבן, ללא שערה לראשו ועיניו רושפות גיצים אדומים. מדבר בעיברית-צרפתית מלאה מונחים זרים ומאימים.
הזמן שוב קפוא, מגובש, קיר זכוכית סביבנו נמתח. המנהל מהסס, כמעט אנושי, ואז הוא מתעשת ואני מבחין ששפתיו בתנועה, אך לא נשמע שום קול.
אז זה מגיע, מחריש את אוזני בשאון נפץ אדיר, שאון הזמן המתנפץ לאבק וממלא את החדר ברסיסיו עד מחנק, העינים דומעות והריאות בוערות. העור מתחיל לבעבע ולהתקלף.
"יש לו מום במבנה הצואר...". המילים נשמעות, ואני לא מסוגל לקלוט, כאילו דיבר בשפה זרה לא מובנת. "הקנה, הושת וכלי הדם הפוכים ומסובבים. הוא אינו מסוגל לאכול בעצמו כי לחץ האוכל סוגר את קנה הנשימה. ניתן להזינו רק בצינוריות הישר לביטנו. החירחורים נגרמו בגלל ההנקה ולכן אסור להניקו!", קבע.
ממשיך לירות בצרורות הסברים ברופאית. וידוי-הריגה, התעללות-בגופה. לבסוף מסיים ואומר, כמעט מחייך, "אל תדאגו, לאחר כמה חודשים, אולי שנה, נוכל להתחיל בסידרה של ניתוחים כדי לתקן את המצב. קיים סיכוי סביר, שלבסוף זה אולי יסתדר בצורה כזו או אחרת."
אז מוסיף, "כדי שנוכל לברר שזו אכן הבעיה, עליכם לחתום על עוד בדיקה פולשנית הכוללת החדרת חומר רדיואקטיבי דרך הוושת, כדי לקבל צילום מפורט של המבנה הפנימי. ואל תראו כל כך מודאגים - יהיה בסדר!"
אמך נשברת לרסיסים ובוכה בהסטריה. לבי שרק נוצק מחדש, מתרסק בקרבי. עולה על גדותיו באשמה תהומית. מום מולד! איפה טעינו? מה לא עשינו נכון? מה עם כל האולטרסאונדים, מי-השפיר וסקירת המערכות? אולי פשוט לא נועדנו יחד? לא נועדנו ללדת? אולי טיפולי ההריון היו סימן? ואולי עוד קודם? עישנו? שתינו? אולי שיקרנו פעם? אולי לא צמתי ביום כיפור? אור בשבת? לא הנחתי תפילין? עליה לתורה? או אולי בגילגולים קודמים? גנבנו? רצחנו? ירשנו? מה יכול להצדיק עונש כל-כך נורא?
האשמה גואה מציפה את החדר ואט אט עולה לכיוון התיקרה ומאיימת להטביע את כולנו. היאוש וחוסר האונים משתלט.
אתה שוכב שם כל-כך קטן ומעורר רחמים. כולך צינורות וחזך עולה ויורד בחירחורים. צבעך כחלחל, פנים נפוחים, והמוניטור משמיע צפצופים מחרידים. מי ידע איך תצא מזה אחרי כל מה שהרופאים מחדירים, אבל אין ברירה, שוב פעם אנחנו חותמים. זיעה קרה שוטפת את כל גופי, ביד רועדת חותם, מתפלל שהכל יהיה בסדר...
אמך לא מותרת, שואבת חלב ו"מניקה" בזונדה. ימים ולילות לא עוזבת את ידך לרגע. נצמדת אליך כאילו נאחזת בחיים בשארית כוחותיה.
אט, אט, אתה משמין וגדל למרות הכול. האחיות בפגיה נדהמות מגודלך, הן לא רגילות לתינוקות כל כך גדולים.
הרופאים בודקים ובודקים, דוקרים, מצלמים, מחדירים, פותחים, סוגרים ושוב פותחים.
ככה עוברים הימים. הרופאים בודקים, חוקרים ומחפשים. מחפשים, מחפשים וכלום לא מוצאים. לא מומים, ולא פגמים. כל פעם מעלים תיאוריה עוד יותר מחרידה, ומנפצים גם אותה על ראשנו - גופך. אט, אט אתה גדל ומתפתח, ופחות ופחות מחרחר.
בסוף הרופאים מוותרים, מרימים ידים, לא מבינים מה היתה הבעיה, הם מודים. העיקר הבעיה עברה וחלפה והכל תקין, הכל כשורה.
לבי עולה על גדותיו בגאוה חרדה. עיניך החמות, מלאות טוהר ותום, תלתליך זהב ושפתיך שני. אתה, אתה במזיגה סוערת אחת. אור בהיר על פני האדמה ולא במרומים, בזכות ולמרות הרופאים. אני מאמץ אותך אל ליבי ולוחש בלי קול באוזנך, "יהיה בסדר..."
מוקדש לך - האמת שלי
© כל הזכויות שמורות
תודות:
יערית 1 - תודה על הדימוי המדהים, "זמנים שבירים כזכוכית" מתגובתך ל"
שעון חול", שאימצתי, כאותן אלפיות שניה גורליות בהן נופלת ההכרעה והזמן הדחוס כאילו קופא.
יעל כרמי גבאי - תודה על המטבע היפיפה, "שאון הזמן" מתגובתך ל"
שעון חול", שאימצתי בתור ה"מפץ הגדול", שלעיתים נובע מרגעי הזכוכית, כאשר נופל הפור.
