פצע שלא מגליד - אנגי

איך אמצא,
אושר.
ואני,
את פצעי מלקקת.
בפה טעם של פעם,
ומה שמתבשל,
אינו כשר.

איך אביע,
משאלה.
והנר,
מזמן כבה.
שהותיר,
סימן כוויה.
על פניה של ילדה קטנה,
שגדלה.

אנגי היקרה,
כותרתו של השיר פותחת ברמיזה עבה על פצע כרוני שאינו מגליד, תופעה בחברה המושרשת עמוק בבשרה וניזונה מדמה שלה, ככל מחלה. לעניות דעתי, כותבת אנגי על חוסר שיווי משקל מובנה בין שני עולמות. האחד, המנוטרל, נטול השפעה חיצונית, אולי אף אקצין ואומר, אדישות והשני העולם האחר, המתנהל.
ברמה המטפיזית, כורכת אנגי בתבונה רבה את הבית הראשון לכותרת ובכך משלימה את הרמיזה כי האשם בחולי החברה הוא היא עצמה. אנגי מהססת ונוטלת כחיסון מנע למחלה האיומה את גלולת הסגפנות המרה.
דפוס בולט בשיריה של אנגי הוא הכמיהה לעבר, ייתכן כי מכוונת היא לגלגול אחר או שמא לחיים אחרים או אולי דווקא מקום גיאוגרפי אחר. הגעגוע, הכשירה כשופטת או כמיסטיקאית ערכית המסרבת להטות את כף מאזני הצדק והפוסקת חד משמעית את גזר דינה של החברה: "מושחת; אינו כשר".
קשה היה לי שלא להעלות תהייה באשר לחוקי הכשרות המוזכרים בשיר, האם מדוריתא הם או מדרבנן? השאלה הנגזרת כמובן, מי עומד אם כך למשפט? יכול וניתן לראות בכך אף עליית מדרגה בהגדרת אלמנט האשמה, כאשר האצבע אינה מופנית רק כלפי הפרת החקיקה (או אכיפתה), אלא כלפיה עצמה, האם בדק בית נדרש בה?
אנגי מלקקת את פצעיה בנושכה את שפתיה, היא אינה סופחת דם פציעתה, שהרי מחוסנת היא להשפעות החברה ומשכך גם סיזיפיים הם קליעיה.
אנגי מדלגת מנחת לאושר ולמשאלה, מהלך יפה של זרמים מנוגדים-מקבילים. מחד גיסא, ירידת התקווה לאורכו של השיר עד לדעיכת להבת הנר אל מול טיפוס בסולם התקווה מאידך גיסא.
אנגי מקנחת את השיר בנטילת פיסת אחריות משום ההתפכחות הצמודה לבגרותה אשר חשפה אותה לעוולות אותן היא מזכירה. אף נקודה זו מעוררת מחשבה באשר לחטא התובנה הקדמון שעבר בירושה, השליטה החלשה על מהות המחשבה וטבעיות תהליך ההסקה.
בנימה אישית,
שיר מזוקק הכתוב בקפידה אשר הצליח לטלטלני חזק אל מול מראת המציאות העמומה. כתיבתה האחרונה של אנגי נוגעת בנושאים מורכבים ומעוררי מחשבה באשר למהות החיים ותפקיד האדם בחברה. לאור זאת, לכבוד היה לי להתיימר ולנסות להתבונן בשירך, על אף הקריאה החוזרת והנשנית בו, סבור אני כי קטונתי לחוש אותו באותנטיות בה נכתב.

     רון.