הבית שבליבי

בבית אני אבא. דבר ראשון אני אבא.

אני מחליף חיתולים, מחמם בקבוקים, מקנח אפים- בממחטות נייר חד פעמיות, תולה אחר כבוד יצירות אומנות מרשימות, בתערוכה הפרטית שלנו על המקרר, בחתימת ביתי הבכורה

בבית אני בעל משפחה.

אני חוזר הביתה לארוחת ערב, ויושב בראש השולחן, ילדיי מולי, אשתי האהובה לידי, האוכל מוכן. קם מדי פעם להגיש, נותן לעצמי להרגיש. מחליפים מבטים. משכיבים יחד את הילדים.

בבית אני בעל.

נשיקת בוקר טוב ופרידה כשאני יוצא לעבודה, פתק על המקרר, לצד המוזיאון. "אני אוהב אותך" מכריז בגאון, הילדים ממשיכים לישון. אסמס של תודה כשהיא מגלה, בתוספת נשיקה גדולה. לפעמים אוסף אותה מהגן, לא תמיד עם הקטן. קשה למצוא פרטיות, אני מכריז ברכושנות, ואוסף אותה אלי, היא לא מתנגדת יותר מדי. כשהם חוזרים, מפסיקים, כדאי. ורק חיוך נסתר מתגנב לשפתי, עכשיו די, ואחר כך, מול הטלויזיה, היא תישען עלי. תחבק. אשתי.

בבית החולים אני רופא.

אני שוטף ידיים, עוטה עליהם כפפות פלסטיות, כדי לא להכנס עמוק מדי לחיים של אנשים אחרים, שפותחים לפני את ליבם בלא דעת, בהרדמה. אני שוטף ידיים גם בסוף, כדי שלא ישארו עלי פיסות ממה שכן נדבק אלי, בעת פתיחת לבבותיהם.  מספיק חפרתי בהם, אני אומר. ומתעלם. יש כאלה שזועקים מתוך שינה, אני קורא לאחות פנויה. רק לא להשאב, למה, שגם לי יהיה כואב.

לפעמים אני נאנח למחשבה שדוקרת כמו כאב בצד. מסלק אותה עם מכשיר חד, יש עוד חולה אחד. אין זמן למחשבות דוקרות כאלה. עכשיו אני הדוקטור עם החלוק הלבן, שדוקר אותו במזרק. המזכירה רושמת את שם האבא והבן, מאוחר יותר אני מתעדכן, ושמח שהוא לא שלי, הבן הזה.

אני מתעייף, נושם עמוק. יש אבא ובן שזקוקים לדקירותי, שוב אין זמן לדקור את עצמי, במזרק חד מלא מחשבות. כשאסיים את המשמרת, אסיים להיות רופא. אחזור הביתה, אסיים את משמרת חיי. הם ילכו לישון, ודי. אני אכנס למיטה עם זוגתי, שלא תניח לי לדקור את עצמי, כשתסיים את משמרתה עלי, כבר לא יהיה לי כח לדקירות. ומחר יום חדש.

לפעמים אני עוצר את המכונית באמצע הדרך, ותוהה לאן מועדות פני. ברגעים כאלה, אני שמח שיש לי שני בתים.