לעיתים קרובות, כשאני צריכה משהו בחדר אחר, אני ניגשת להביאו. עד שאני מגיעה לחדר, אני מגלה ששכחתי מה רציתי. אני נעמדת, מנסה להזכר. לפעמים זה עולה אחרי שניה, ולעיתים אני עושה את הדרך חזרה, עד לפעם הבאה.
עדיין לא החלטתי איך אני רואה את הזכרון במוחי. מסננת, ספוג דביק, ואולי שני רבדים של אלו. בטח יש סיבות טובות לכך שהוא מתפקד כמות שהוא. לעיתים בנסיון לזכור סיטואציות מסויימות שחשוב לי לזכור, מאום לא עוזר, בלוק, קיר, שטח אפור.
מצד שני הזכרונות שהייתי רוצה לשכוח, צפים שוב ושוב ושוב, אפילו אחרי שנים של הדחקות. פתאום יש הצפה כללית, מסיבה כזו או אחרת, דברים מקבלים פרופורציה בדרך של מודעות, הבנה שלא היתה לי עד כה.
הפחד, הבהלה והציפיה להם, הפכו לחלק בלתי נפרד ממני. חלק שהלך וגדל בהדרגה ממצבים נפשיים ורגשיים שחוויתי, והיו רבים, מבלי שתהיה לי כל שליטה על כך. עד כדי כך שאני מאמינה היום שהרעד הקבוע ממנו אני סובלת יומיום וכל כך מתביישת בגינו, הוא התוצאה.
כילדה, לא היו לי כל זכויות מלבד קיום בסיסי. חובות היו בשפע. משפט שחזר על עצמו בילדותי היה: "תגידי תודה שהבאנו אותך לאויר העולם", משפט שהיום מעלה על פני חיוך עקום.
בחירה - מילה גדולה, צופנת בחובה כל כך הרבה, כלל לא היתה בלכסיקון.
ברגע שהתחילו צלילי אות פתיחת החדשות בטלויזיה, הופיע פרצופו של חיים יבין על המסך, בשחור-לבן. ממש באותו רגע נשמעה שריקה חזקה, מוכרת מעבר לדלת הסלון. רצתי לדלת ופתחתי אותה לרווחה. אבא עמד וידיו, כמו בכל ערב, עמוסות שקיות נייר חומות מהשוק. מתוך השקית הקרובה אילי בלטו שזיפים גדולים בבורדו כהה ומבריק. כל-כך שמחתי, בטח חלפה שנה מהשזיף האחרון שטעמתי.
"אבא, איזה יופי, הבאת שזיפים", קראתי בהתלהבות, ובמקום לעזור לו עם השקיות, כמו שהייתי צריכה, הושטתי יד בחמדה לתוך השקית לקחת שזיף. השקית נקרעה לכל אורכה. כל השזיפים נפלו, התפזרו והתגלגלו על הריצפה. נבהלתי נורא, התכופפתי מהר לאסוף אותם.
למעלה, מעלי, שמעתי את הקול של אבא צועק בזעם נורא: "חתיכת חולירע, אני אראה לך מה זה, טינופת!". הוא דוחף אותי עם גופו הגדול ונכנס פנימה עם שאר השקיות בצעדים גדולים ודחופים.
ידעתי כבר מה יקרה לי עכשיו. נאקות של בכי מפוחד נדחפו מבית החזה שלי לגרון, "אבל אבא! בבקשה, לא עשיתי את זה בכוונה, השקית בטח היתה קצת רטובה, אני אאסוף את הכל", מבטיחה בתחנון, דמעות מציפות את עיני, מטשטשות לי את הראיה.
אבא חזר. הוא ענק, גבוה ורחב. ביד שלו יש חגורה. החגורה של חצאית הג'ינס החדשה שלי, זו עם אבזם הברזל הגדול והיפה. אבא מחזיק את החגורה הפוך. האבזם משתלשל קדימה, הפרצוף שלו בצבע אדום מושחר. הוא ממשיך לקלל אותי, תופס אותי בשיערות, מושך אותי פנימה, סוגר את הדלת בכוח ודוחף אותי עליה.
"אבל אבא! אני מתחננת, מה עשיתי? זה לא בכוונה, לא ידעתי שהשקית תקרע".
היד שלו מתרוממת. החגורה מתעופפת לאחור מעבר לכתף שלו. אני נצמדת לפינה, איפה שהקיר נגמר והצירים של הדלת מתחילים, רועדת, הגוף שלי מתכווץ בכפיפה מהפחד, הידיים שלי מתרוממות ביחד, מורגלות להתגוננות מהמכות האיומות שידעתי שאני הולכת לחטוף.
"לא, לא, אבא" אני בוכה בקולי-קולות. החגורה חוזרת, עולה מאחורי גבו ויורדת לכיווני. האבזם פוגע לי בבטן, כאב צורב מתפשט, אני צורחת.
"תשתקי, מה את בוכה? עוד לא התחלתי איתך, נבלה"
החגורה שוב עולה וחוזרת. המכה עוד יותר חזקה. האבזם פוגע לי בזרוע, ליד שורש כף היד, כאב חד חותך אותי, שפריץ ניתז מהיד שלי על הקיר.
"דם, דם" צרחתי "אתה הורג אותי!"
אמא מופיעה וצועקת: "מה אתה עושה? מה זה? כל הקיר מלא דם". היא נכנסת בינינו, תופסת את החגורה, מושכת אותה וזורקת את עצמה עליו, צורחת ודוחפת אותו בכל כוחה הדל. המשכתי לבכות ולצרוח: "הוא קרע לי את הוריד". הסתכלתי בתמיהה על היד שלי, דם טפטף מתוך חתך פעור לאורך הזרוע על הרצפה. אמא צועקת שוב: "תיקח אותה מהר למגן-דוד", "אני לא לוקח אותה לשום מקום, וגם את לא תקחי אותה. שימי לה יוד ותחבושת" הוא נועץ בי מבט רצחני ואומר בקול זועם: "ואת, תפסיקי לבכות, יותר בריא בשבילך". משתתקת התרוממתי מהריצפה, הסתובבתי אל הדלת, תפסתי את הידית, פתחתי וברחתי אל הרחוב.
לא הפסקתי לייבב. תפסתי את הפצע בידי האחרת, הדקתי. לא היה לי כסף לאוטובוס, הלכתי למגן-דוד אדום ברגל. כבר הכרתי את הדרך הארוכה לרחוב מונטיפיורי, שם נמצא מגן-דוד אדום. באוטובוס צריך לנסוע שבע תחנות מרחוב דיזינגוף עד רחוב אלנבי. כל הדרך בכיתי. כמה פעמים עצרו אותי אנשים ושאלו:"ילדה, מה קרה לך? את צריכה עזרה?", מבויישת מלמלתי "לא, תודה". המשכתי לצעוד. נזכרתי איך רק לפני חודשיים אמא לקחה אותי למגן-דוד, במונית ספיישל. גם אז ירד לי המון דם, הרבה יותר מעכשיו. אבל אז, זו היתה אשמתי. אמא ידעה בדיוק מה לעשות והצליחה לעצור את כל הדם שיפסיק לרדת.
שכבתי במיטה וקראתי. נורא פחדתי שאמא תגלה שאני קוראת את "סטאלג 17". אמא תלתה כביסה בחצר, אולי תחשוב שנרדמתי. אם היא תגלה מה אני קוראת היא תספר לאבא כשיחזור מהעבודה בערב. אני שוב אחטוף מכות רצח. רק "פושטקיות" קוראות ספרים כאלה. משכתי את שמיכת הפיקה הצבעונית מעל לראש, דחסתי אותה מסביבי כך שיכנס קצת אור. עוד קצת אור נכנס מהחורים של הפיקה. הייתי מרוגשת כל כך. פעם ראשונה בחיים שאני קוראת ספר כזה. היו לי תחושות עונג מעורב בפחד בכל הגוף. יד אחת החזיקה בספר הדק, המהוהה, השניה היתה בין ירכי, חם שם כל כך.
פתאום השמיכה נמשכה מעלי בכוח, הספר נחטף מידי. קפצתי בפחד. אחי התרחק מהמיטה הספר בידו, קורא את הכיתוב על גבי הכריכה, צוחק בשמחה לאיד. "חכי חכי, אני אספר לאבא מה את קוראת, הוא יהרוג אותך". קפצתי מהמיטה והתחלתי לרדוף אחריו. הוא ברח לחדר הרחצה ונעל את הדלת במהירות. דפקתי על הזכוכית וצעקתי: "תחזיר לי את הספר". ראיתי את צלליתו מאחורי הזכוכית העמומה, שמעתי את צחוקו ממשיך, התחננתי, כלום לא עזר.
הרגשתי נורא מוזר, כאילו משהו לא מובן קורה למוח שלי. הפחד, הכעס, ידי הימנית נקמצה לאגרוף, נחבטת בכוח לתוך הזכוכית. הזכוכית נשברה, שתי חתיכות חדות, כמעט משולשות ננעצו בידי, בשתיים מהאצבעות., שאר חלקי הזכוכיות התרסקו בקול על רצפת חדר הרחצה הקטנטן. אחי התחיל צורח: "אמא, אמא" פתח את הדלת ונמלט החוצה, הספר עדיין בידו. לא כאב לי. הרגשה מוזרה חלחלה בי, זה לא קורה לי, אני רק צופה.
נכנסתי לחדר הרחצה. משכתי את הדלי הכחול מתחת לכיור ונעמדתי מעליו. שלפתי באדישות את הזכוכיות מהאצבעות ונתתי לזרמי הדם לזלוג לתוך הדלי. התבוננתי בזליגה "ממש כמו ברז", חשבתי לעצמי. אמא הגיעה, ראתה את כל הדם והתחילה צורחת: "מה עשית?, את רוצה למות?". משכה את המגבת הלבנה מהמתלה, כיסתה את האצבעות ומשכה אותי למטבח. המגבת הפכה במהירות אדומה. אמא הסירה אותה, הרימה צנצנות, שופכת ערימות תבלינים: קפה שחור, כורכום ועוד איזה תבלין לחורים באצבעות. נראה שהדם נחסם מכל התבלינים והפסיק לרדת. אמא הביאה סדין ישן, קרעה ממנו שתי פסים וקשרה לי על האצבעות עם ערימת התבלינים. היא אפילו לא טרחה להחליף את החלוק. יצאה איתי לרחוב הסמוך ועצרה מונית שחלפה בכביש.
מיד כשהגענו למגן-דוד הכניסו אותי לטיפול. בדיוק כשהאחות הורידה לי את חתיכות הסדין מהיד הגיע הרופא. הוא מסתכל על היד ומתחיל לצעוק על אמא:
"גברת, מה עשית פה לילדה?, מה חשבת, שאת מכינה מרק?, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה!"
אמא המומה מהצעקות של הרופא. היא נורא נעלבת, קמה ומסתלקת, משאירה אותי לבד.
הלכתי והלכתי עד שהגעתי למגן-דוד. כמו בפעם הקודמת גם הפעם, הכניסו אותי מיד לטיפול. רופא תפר לי את הפצע. עוד פעם צרחתי ובכיתי מרוב כאבים. האחות שאלה: "איך זה קרה?" סיפרתי את האמת "אבא הרביץ לי עם אבזם הברזל של החגורה:. האחות רשמה ושלחה אותי הביתה עם היד חבושה. "תגידי לאמא שצריך לחזור ולהחליף תחבושות כל יומיים, ובשום אופן אסור להרטיב!" אמרה ולא הוסיפה.
כשהגעתי בחזרה, נכנסתי הביתה בפחד גדול דרך חדר הילדים החשוך. שלושת האחים שלי כבר ישנו. אמא ישבה במטבח וחיכתה לי פניה נפולות, סיגריה מעלה עשן בידה, המאפרה גדושה בדלים ואפר. מהסלון נשמעו נחרותיו של אבי, נשמתי לרווחה. נכנסתי למיטה, עצמתי את עיני בכח, מסך שחור, כוכבים אדומים, כחולים, סגולים, עד שנרדמתי.
עד לפחד הבא...
