השמש שקעה, מותירה שובלים רכים של ורוד-כתום, משוחים בינות לכתמי טורקיז מעורב בעבים לבנים. נדמה שצייר שידי מידאס לו, אסף מלוא החופניים ערימת צבעים מרטיטים והשליכם ללא הבחנה, כמי שיודע את התוצאה מראש.
היא אהבה את השקיעות הרכות הללו, של סוף הקיץ, תחילת הסתיו. בכל מקום שהיתה, בכל עת שהזדמנה לה, עצרה לדקותיים כדי לנשום את צבעיהם לתוכה. שקיעה לא היתה דומה לקודמתה. בשקיקה התבוננה לתוך השמיים, נושמת ומתפעלת עמוקות, מיופיה של יצירת המופת של הטבע. מריחות עזות של מכחול אוהב.
דקות ארוכות והצבעים חמקו, נטפו מערבה בעקבות השמש, מפנים מקומם לגווני אפור-כהה, משחיר והולך, עוטפים את היום בחיבוק מוחץ.
מאוכזבת קלות התרוממה, שיירי אכזבה בראשה ושקיעה ממתיקה בליבה.
"כל כך מהר חולפים רגעים יקרים שכאלו, מזכירים את השבת, מועשרת ברוב יופי, צבע וקולות אהובים של שקט מרגיע וממלא. קולות ציוצי הציפורים, שבין רגע אחד של שקט למשנהו, עולים ומתאספים בבת-אחת, כתזמורת ברגעי שיא, כשכל הכלים משמיעים את צליליהם ביחד, במלוא כוחם, בתדר הרמוני רב צלילים, באקסטזה מרוגשת.
הגיע הזמן לחזור הביתה. הביתה לדירה הריקה, לנקישות עקביה על המרצפות הממורקות, להד בכיה בחדר השינה, נאקות הבוקעות מגרונה בכל עת שמתעוררת למציאות החדשה שנכפתה על ראשה ללא כל הכנה. האנרגיה הסתלקה מן הבית, כל האור שחוותה בו כבה, בבת-אחת.
לראשונה בחייה מצאה את עצמה לבד. נאלצת להתמודד עם שקיעה חסרת צבע בחייה שלה. בהתחלה מוחה לא קלט, ליבה סירב לקבל. לאט לאט חדרה ההכרה למוחה, ועדיין חשה אטומה, עיניה יבשות וליבה קפוא. עם ההכרה בא הפחד, איך תוכל להמשיך לחיות? כיצד תצליח לסבול את כל הכאב הזה שמצטבר ומצטייר לאיטו לנגד עיניה. ימים שלמים לא בא אל פיה פירור, שוכבת ובוהה בקיר, מקופלת כעובר. וכשגופה כואב מתהפכת על גבה ובוהה בתקרה. בכל אותם ימים נשארה בבגדיה, מקומטים כסמרטוט, עורה דביק ואין בה כח. הבכי הגיע גלים גלים, עולה ממעמקים חשוכים, מתהומות של כאב חותך ומשתק כאחד, קורע את ליבה.
צרחות נוראיות קרעו אותה משנתה האבודה. לרגע חשבה שחלמה, אך הצריחות המשיכו ביתר-שאת, קולות נפץ וריסוק ובכי רם של ילד קטן. היא פקחה את עיניה, הביטה סביבה מבולבלת והורידה את רגליה לרצפה הקרירה, מחפשת אחר נעלי-הבית. גופה היה צפוד, היא התקשתה להתכופף, הכל כאב.
"הצילו, הצילו", צרחה אישה, קולה מפוחד. מבוהלת התרוממה בכבדות נעזרת במזרן לתנופה, משכה את רגליה היחפות אל החלון. מביטה החוצה ואינה רואה דבר. פתאום השתררה דממה. צלילי סירנה נשמעים מרחוק, הולכים ומתקרבים. עוד סירנה מצטרפת לקולות. אנשים יוצאים מן הבנינים, מתבוננים מעלה, מחפשים בעיניהם את מקור ההתרחשות. ניידת נעצרת בחריקה ולצידה מופיע אמבולנס. שני גברים בלבן קופצים מתוכו, ובריצה מושכים אלונקה ופונים לבנין ממול. הבינה שאינה יכולה לעשות דבר. חזרה למיטה. דקות ארוכות שכבה, מנסה לחזור למצבה הקודם, לקפאונה. קרני השמש בקעו מבעד לחלון, נחות על גופה, מלטפות ומחממות. חשה אותן חודרות לגופה, מחממות את קרביה, פולשות לראשה, למוחה, לליבה, מאירות בתוכם חלל חדש. החלל התרחב לאיטו מצומרר, דוחק לנקודות זעירות את רגשות הכאב שתפסו בו משכן. "הגיע הזמן לקום", חשבה, מניעה את אבריה בתנועת גלגול רכה, מרככת שרירים מאובנים.
הקומקום החשמלי התחיל פולט אדים ורחשים ונדם בנקישה. רוני הרימה אותו, מוזגת מים לכוס הזכוכית. כדורי הסוכרזית תססו בינות גרגירי הקפה הכהים, ריח מהביל עלה לאפה. אספה את הכוס בכף ידה ופנתה למרפסת. שיערה הלח עדיין משיר טיפות מים, מתגלגלות קלות מעורפה לגבה. "הגיע הזמן לחזור לחיים, חשבה, בלאו הכי איני יכולה לעשות דבר. אין לי ברירה. חייבת למצוא את הדרך מחדש, לבד". המחשבה עדיין קשה לה, היא מצטמררת, אינה מבינה כיצד לא ראתה את סימני הדרך, כל-כך ברורים היו, בדיעבד, ובכל זאת היתה כסומא, חיה את שיגרתה, מבלי לראות דבר.
רוני עמדה ליד הכיריים במטבחה, מטגנת פלחי חצילים עגלגלים. כשהפכה את עיגולי החצילים, צלצל הטלפון. עיניה חיפשו את המכשיר, כשמצאה, הרימה את האלחוטי, ולחצה על כפתור ה"און".
"הלו!", נשמע קול נשי, לא מוכר.
"כן?"
"שלום! אני מדברת עם רוני?"
"שלום. כן, מי את?"
"שמי אינו חשוב. את אינך מכירה אותי. אני מבקשת סליחה מראש. זה בקשר לבעלך, שלום".
"בעלי?, מה לך ולו?"
"כלום. רציתי רק להזהיר אותך. נדמה לי שכל העולם יודע, רק את לא רואה שום דבר, המאהבת שלו, חברה שלך"
"מאהבת? חברה שלי?, את חוצפנית! מי זו? מי מנסה לעבוד עלי?"
"תקשיבי לי בבקשה"
"למה שאקשיב לך, מאיפה את ממציאה את זה? למה? אם את לא מכירה אותי אז למה את מנסה להרע לי?"
"אני לא מנסה לעשות שום רע, בדיוק להיפך. למה שלא תבדקי ותגלי בעצמך? כדאי שתפסיקי להאמין בו ותשאלי את עצמך איפה הוא עד שעות כ"כ מאוחרות. שנים הוא עושה ממך צחוק. חשבתי שהגיע הזמן שתדעי"
"אני לא מאמינה לך. על מי את מדברת, מיהי?"
"רבקה. הפקידה שלו, חברה שלך. שאלת את עצמך לפחות פעם אחת איך מהמשכורת העלובה שלה היא מצליחה לממן שכ"ד, מכונית חדשה, מנוי שנתי בבריכת יוקרה, שאיבת שומן ועוד?"
השיחה נמשכה עוד מספר שניות. רוני הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ, ראשה כאב בטירוף. היא סיימה את השיחה במאמץ רב, מתאפקת בכל כוחה. היא לא תיתן לאף-אחד את העונג לשמוע אותה מתפרצת בכעס, בבכי. מליון שאלות עלו בראשה.
ריח שרוף עלה באפה. היא התעשתה וניגשה לכיריים. גלדי חצילים מפוייחים שייטו בשמן העמוק. כיבתה את הגז ושקעה לתוך הכסא בפינת-האוכל, מבולבלת. "לא, לא יכול להיות, חשבה, אני לא אתן לאיזו שיחת טלפון אנונימית להרוס לי את החיים. אני אפילו לא אחשוב על כך".
קמה מהכיסא, הציתה סיגריה, הדליקה את הגז וחזרה לטגן את עיגולי החצילים שנותרו בצלחת, ממתינים לתורם. הדליקה את הרדיו והגבירה את קולו, לשבש את קול המחשבות שאיימו להציף את מוחה.
רוני לא שמעה את הדלת כשנפתחה. ידיים תפסו במותניה, מסובבות אותה, למול פרצופו המחייך של שלום, מתענג על ריחות הטיגון שאהב. ניסתה לחייך אליו בחזרה, כתמיד.
"היי, מה נשמע?"
"מצויין, ענה, אני רעב, את יכולה למזוג לי?"
"כן, ענתה, עוד רגע אני מסיימת, תכנס בינתיים להתקלח"
"אין צורך, כבר התקלחתי בבריכה", ענה. פתאום שמה לב ששיערו עדיין לח. העיפה מבט מהיר אל השעון התלוי על הקיר ממול. "10.45, חשבה בבהלה, איך השיער שלו עדיין רטוב, הבריכה נסגרה ב- 7, כמעט לפני ארבע שעות". הלב שלה התכווץ מפחד, זכרון שיחת הטלפון עולה במוחה.
"משם הגעת, מהבריכה, עכשיו?"
"כן, מה את מתפלאה?"
"לא לא, סתם שאלתי, חבל שלא אמרת לי, גם אני הייתי מצטרפת". רוני מתאמצת בכל כוחה להשאר שלווה ולדבר כרגיל, לא לגרום לו לחשוד שמשהו אינו כשורה. לחץ ודקירות עמומות הכבידו על צידו של חזה.
"ומי היה מכין לי את המאכלים האהובים עלי?, ענה בצחוק, יצא מהמטבח לסלון והתיישב מול המסך, השלט בידו.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
