געגוע

כמה השתוקקתי למגעה; למגע המרטיט של ידה החיוורת, הדהויה, המוכתמת בכתמי ילדותי ונעוריי שחלפו להם כה מהר, כה לאט, כה בשקט. לעולם לא אשכח את הזוהר של פניה, את הטוהר של חיוכה השביר והתמים; ועיניה, שהתברכו בברק אינסופי, עמוק, תהומי להחריד- ברק שאני בעצמי לא זכיתי לרשת.

ייתכן ולעולם לא אשוב ואריח את אדי הבושם שעלו משמלתה הבלויה; לא אזכה לשאוב לתוכי את ריח הניחוח שנדף מרעמת שיערה הארוך, שלבטח הפך כעת לנפול ודק.  

כמה רציתי לראותה, לגשת אליה, לשבת לרגליה ולהיעלם לדקות ספורות. ואולי רק מבט חטוף, חיוך קצר, נשיקה בודדת או משפט מהדהד מן העבר, היו מתקבלים בקרבי בברכה.

לו רק יכולתי להביאה אליי, אל חדרי הקר והרחוק, אל לבי השבור מרעב וגעגוע, לו היה זה אפשרי, לו הייתי מסוגלת לקום ולחפשה, הייתי עושה זאת בשנייה.

הייתי קטנה ואבודה כשראיתיה לראשונה. היה זה אחד מאותם הימים בהם הסתחררתי לי לבדי בניסיון נואש למצוא פינה בודדה של שקט ושלווה, והנה מצאתיה.

היה נדמה כי מאז ומעולם ישבה בצל הענן הכהה ההוא, עם רגליים מקופלות, כפות ידיה החיוורות מונחות  על שמלת הקטיפה השחורה משחור, מחכה לשבריר השנייה בה עיניי יפלו על דמותה הצנומה.

והנה ראיתי את הניצוץ בעיניה, והתקרבתי עד שיכולתי להבחין באדים החמים שהתנדפו באוויר עם הבל פיה.

פעם, הייתי יושבת בצל הענן ההוא, מתכרבלת בחיקה, מקשיבה לפעימות לבה, נושמת בקצב נשימותיה, ומחכה, מחכה שניעלם יחדיו. ואז, ברגע בו העולם נדמה כמושלם מדי, ברגע בו הייתי מוכנה להפקיד בידיה את נשמתי והשמורים בסודותיי, הייתה נעלמת לבדה בחשכה.

רציתי לרדוף אחריה, ללכת בעקבותיה ולהביאה חזרה אל אותו המקום בו הרגשתי מוגנת, בטוחה, מוסתרת מכל. אך היא תמיד שבה, זחלה לה בדממה ונכנסה אל חיי בגנבה.

איני זוכרת כיצד נכנסה אל חיי ואל לבי במהרה שכזו, כיצד באה בסערה וחיכתה ברקע שאמעד ואפול. אבל היא תמיד הייתה שם, תמיד צפתה בי מרחוק, מרותקת לכל דבר שעשיתי, סופרת את צעדיי ומחכה לאט ובשקט לרגע בו אשבר ואקרא בשמה. והיא תמיד הייתה נענית, מופיעה בריחוף קליל, נכנסת אל חדרי ומביאה עמה משב רוח נעים ומנחם.

התמכרתי.

התמכרתי לצליל קולה המרנין, לנשימותיה הקלות ולתנועותיה העדינות, ורק חיכיתי שתבוא ותעטוף אותי בחמימותה בלילות הקרים של חורף ועצב וכאב עמום שהופיע זה אך במפתיע.

וכמה רציתי שרק תשטוף את אותו הכאב, שתמיס אותו בדרכה שלה, שתסחוף אותו עם שובל שמלתה המרחף מאחוריה.

וכמה שמחתי וחייכתי וחיכיתי לרגע בו תשב למרגלות מיטתי ותטה את ראשה בקשב, כדי לשמוע את קולי החרישי המספר אודות ימיי החלולים. ולא היה לי הרבה מה לומר, ומילים רבות לא יצאו מפי, אך היא הייתה יושבת בשקט, בדממה, מהסה כל רעש חרישי ומקשיבה למילותיי הזורמות מגרוני באין מפריע; ובלילות מסוימים, ורק בלילות מסוימים, היא הייתה מחייכת אליי בחזרה, קורנת, ומספרת לי אודות חייה, חיים אותם אני אף פעם לא אזכה לחיות.

והיא הייתה באה והולכת, צצה לה מבין הצללים ברגעים בהם חשתי כי הקירות סוגרים עליי; והיא הייתה מתקרבת אל מיטתי, אוחזת בידי, ולוחשת באוזני. ואני, המרותקת, הייתי בוהה בה זעה בתוך שמלתה השחורה והבלויה, מרחפת סביבי, הולכת ומשתרשת בלבי, במוחי וברוחי.    

אהבתיה, וכאבתי את הימים בהם נעלמה והשאירה מאחוריה חלל ענקי שנפער והצל על חיי; ותיעבתי את השקט, את הדממה ששררה מאחוריה בעקשנות, והמתנתי, וחיכיתי, והתחננתי לשובו של הקול הזך, הערב, הנוגע.

אילו רק הייתה באה אליי, משתהה זמן מה מעל ראשי ומרשה לי להתמסר לליטופה עוד פעם אחת ודי. רק עוד פעם אחת להרגיש את חום גופה, את הרוך בחיוכה, את השלווה שניסכה על פניה כאילו זה עתה אור השמש פרץ מעיניה.

וכמה נזקקתי לה עתה, ברגעים כאלו בהם אף לא נפש אחת נראתה באופק. כמה רציתי שתהיה כאן לצדי, שתושיט את ידה אל החלון ותפרוץ אותו לרווחה, שתלכוד את קרני השמש במבטה ובבוהק עורה.

לתפילה שלחשתי אל תוך הלילה לא נותר מענה עוד. לא היה איש שיבוא וימחה את דמעות המר והסבל; לא היה אדם שיכל לנחם ולרפא את המכאובים. עוד הייתי כלואה בחדר הקטן והקר, סופרת את הימים, מתרכזת בצללים, ושבה ודורשת שתבוא ותופיע.

רגליי, שפעם הביאוני אליה, כשלו זה זמן רב ונותרו רפויות וחלושות, ורק קול צחוקה המצלצל באוזניי בגעגוע בלתי נדלה, היה שב ומזכיר לי שאפילו את מיטתי הנידחת, היא באה פעם לבקר.

החדר המחניק והבלתי נסבל רק הלך וקטן עם חלוף השעות, רק הלך והתכלה אל מול עיניי, ואילו אני, אני עוד שכבתי שם במיטה, בחוסר מעש, משותקת, מרותקת, מנסה לאסוף אל אוזניי שרידים חולפים, מקולה הענוג שנדם.