המעלית נעצרת, רוני יוצאת ידיה עמוסות בשקיות מהסופר. משחררת יד אחת, מניחה על הרצפה ושולפת צרור מפתחות, תוחבת את המפתח למנעול הדלת. נכנסת לדירה ובקלילות מעודנת דוחפת ברגלה את הדלת הנטרקת. הבית נראה שקט וריק. רוני מניחה את השקיות על השיש, תולה את התיק על מסעד הכסא בפינת האוכל ומתיישבת לנשום מהמאמץ. רחשים עולים ממקום כלשהו בבית. היא מפנה את ראשה, אזניה כרויות לרחשים, מתרוממת ופוסעת לכיוון מקור הקולות. כשמגיע לחדר השינה, הרחשים הופכים לגניחות ואנחות. נדהמת היא נעמדת מול הדלת הסגורה. הלב שלה הולם, היא מבוהלת ונרגשת, ובבת-אחת פותחת את הדלת ומתפרצת פנימה. הגופות העירומות שלובות זה בזו. רגליים כהות ושעירות כרוכות סביב שוקיים לבנות וחלקות, שדיים גדושות, פטמות גדולות, ורדרדות, שפתיים בשרניות יונקות בתאווה את שפתיה, אברו תחוב בתוכה. ישבנו שזה עתה התנועע במרץ בין רגליה, הכל קופא, ברגע. הראשים המופתעים מתרוממים בתמיהה, והיא, היא עומדת עיניה פעורות, נשימתה קצרה, "במיטה שלי? איך הם יכולים?!", מוחה מייבב, הגוף שלה מאבד מכוחו, היא מתנודדת, קולה מגיע ממקום כלשהו, פיה נפער וצעקה צרודה מגיחה בכאב: "בני-זונות, בני-זונות שכמותכם, שתמותו, הלוואי שתמותו". הבכי מטפס ועולה מתעלת הרגש העמוקה המתחברת עם הלב והגרון, היא מייבבת וקולה מתגבר והולך, הבכי מתפרץ במלוא עוצמתו ומתפשט...
"רוני, רוני..., יד חמה מונחת על לחיה, מלטפת מרגיעה, את חולמת רוני, תרגעי, זה רק חלום". עיניה עצומות, מוחה ער, ממשיכה לייבב. מסרבת להשאר, רוצה לחזור לחלום, לזכור את התחושות, הזכרון ישמש אותה בבוא-העת.
מזכירה צעירה, נאה וחייכנית מובילה אותה לחדרו. כשנכנסה קם לקראתה, חיוך קל על פניו, ממהר ללחוץ את ידה, "נעים מאד, אני משה, את יכולה לקרוא לי מושיקו", אמר והתיישב. "אני רוני", התיישבה מולו שותקת, ממתינה לאות מצידו. הסיטואציה שהביאה אותה למשרדו מחרידה אותה.
"אפשר להציע לך משהו לשתות, קר, חם?", שואל מושיקו.
"לא, תודה", ענתה, "אני רק רוצה לברוח מכאן", חשבה
"הבנתי שביקשת פגישה דחופה. במה אוכל לעזור לך?" שאל , מתבונן עמוק בעיניה.
"אני..., אמרה מבולבלת, אני לא יודעת אפילו במה להתחיל".
"אולי תתחילי מההתחלה. מה קרה שהביא אותך לחשוב שאת צריכה בלש פרטי ?"
התחילה מספרת לו על שיחת הטלפון האנונימית שקיבלה ואיך בעקבותיה התחברו לה לפתע כל מיני אפיזודות, המילים יוצאות מפיה, בוערות, כאב ומחנק מעוותים את קולה, בקושי רב בולעת את רוקה, מחניקה את הבכי המבקש להתפרץ שוב.
"תרגעי, תרגעי רוני. הכל יהיה בסדר, קחי את הזמן שלך. אולי בכל זאת תשתי משהו?" מניח יד מרגיעה על זרועה.
"טוב, תודה, מחייכת במבוכה, קפה שחור יועיל לי, אם אפשר עם סוכרזית אחת".
המזכירה החייכנית מתבררת כיעילה וזריזה, מיד מופיעה עם מגש, לצד הקפה מונחות שתי כוסות מים קרים.
"מושיקו, יש לי בקשה נוספת, אומרת רוני בעת שידו של מושיקו לופתת את כף ידה לפרידה, המטלפנת האלמונית, תוכל להשיג לי את השם והכתובת, אתה יודע בדיוק את היום והשעה שהתקשרה".
מושיקו מהנהנן בהבנה, "נהיה בקשר, בקרוב מאד".
במכונית, בדרך הביתה, רוני חושבת על שלום. עליה לחשוב על הדרך בה תנהג איתו בבית. היא לא תוכל לסבול שיגע בה. איך תרחיק אותו ממנה בטבעיות?, לפחות עד שתהיינה לה מספיק תשובות ברורות.
אצבעותיה דוחפות את המפתח הקטן לתיבת הדואר. היא אוספת את ערימת הניירות ונכנסת למעלית הריקה. בבית היא מניחה את השקיות וערימת הדואר על השיש האפור, מתחילה לחלק את המוצרים בין המקרר לארונות. כשסיימה לקחה את ערימת הדואר, להניח על השידה של שלום, בחדר-השינה, כהרגלה. כשהניחה אותה, שמה לב שהכיתוב על המעטפה העליונה בלועזית. משמאל לשם הנמען, שלום, נרשם שם של בנק כלשהו, הכתובת הולנדית. רוני מתבוננת במעטפה, חשש עמום מנקר בתוכה. אף פעם לא בדקה או חיטטה בדואר שלו. חזרה למטבח והתקשרה מיד למושיקו. "תפתחי את המכתב. יש לך פקס'?, תשלחי לי את המכתב עכשיו, אני כבר אבדוק בדיוק מה זה". אמר.
למרבה הפלא, היה זה אחד מאותם הימים שבהם שלום מחליט להופיע בבית מוקדם. רוני ישובה בכורסת העור, בוהה במסך הענק. מחשבותיה משוטטות, קופצות משאלה לשאלה. כניסתו הפתאומית מחזירה אותה למציאות, לתוכנית הקטנה שהגתה. היא מרפה מיד את שרירי גופה ופניה, מעלה הבעת סבל, חולשה וכאב על פניה.
"מה העניינים?", שואל שלום.
"אתה לא רואה!?, אני לא מרגישה טוב". קולה רפה, מעוותת את פניה.
"מה קרה לך?"
"קיבלתי. יש לי שטפונות, וגם כאבים חזקים ומגרנה קשה. אני לא מסוגלת לזוז"
"קחי כדור"
"לקחתי שתיים לפני שעתיים. לא עזר בכלל, אני מרגישה עוד יותר רע". השקר מחליק מפיה בטבעיות.
"יש אוכל?, טוב, לא חשוב, אני כבר אעשה לעצמי חביתה".
בדרך למיטה היא נכנסת לאמבטיה. ליתר בטחון היא תוחבת לתחתוניה תחבושת עבה. מכינה את עצמה למקרה שיחליט, באמצע הלילה, בשנתה, לשלוח אצבעות מגששות לערוותה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
