מיליארדים של בני-אדם חיים ברחבי העולם. כל אחד מהם חולם בהקיץ, מדמיין פתרונות אינסטנט לבעיותיו.
בשום פנים ואופן, אפילו בחלום, לא היתה יכולה טובה לדמיין לעצמה את סיומו של היום השגרתי שעבר עליה. היא, חולמת כרונית, אך הדמיון שלה לא יכול לצייר לעולם תרחיש כה מוזר.
יום העבודה, הארוך והמתיש, סוף סוף מסתיים. טובה אוספת את חפציה ויוצאת לדרך. כמתוכנן נוסעת באוטובוס לשוק הכרמל, להשלים קניות אחרונות לשבת, פלוס עוד כמה סידורים, על הדרך.
מצב רוחה שפוף. היא מתעבת את תחושת השפיפות השטוחה שמשתלטת עליה. מגיעה ללא הודעה מקדימה, רובצת על נשמתה, גורמת לה לחוש חלשה ומרוקנת. משפט ארכיוני מגוחך, מילדותה, עולה במוחה, מתאים את עצמו לשפיפות שחשה, מזמזם בראשה כשיר "גובה דשא קצוץ, הולך זקוף מתחת לשטיח..".
האוטובוס משלים את הפניה מקינג ג'ורג' לרחוב אלנבי. היא מתרוממת ממושבה, נוטשת את המחשבות, מתכוננת לירידה.
בצעד אחרון עוזבת כף רגלה את מדרגת האוטובוס, כשעיניה נתלות בשלט ממול. הרגל נוחתת על הכביש במקום על המדרכה. הבדלי הגבהים בין שתי רגליה גורמים לה למעוד. ברגע האחרון היא נתלית על קצה הדלת. כמעט נופלת, למרבה המזל לא משתטח גופה על המדרכה. "איזה מזל, רק זה היה חסר לי". השלט!!! שתי שניות בלבד לקח לה לקרוא אותו. "מה הפלא שכמעט נפלתי, רק מהתוכן אפשר לאבד את שיווי המשקל ולהשתטח על המדרכה".
טובה מיישרת את גווה, מחזירה לעצמה יציבות, ואת התיק למקומו על הגב. מתקדמת ובוהה לעבר השלט המוזר. השלט תלוי שם, מעל לחנות. לא, היא לא דמיינה אותו לרגע, כמו שחשבה. נושמת עמוקות בהתה שוב בשלט וקראה:
"מטבע הפוכה" מוכרים טוב, קונים רע.
צמרמורת חולפת לאורך עמוד שדרתה. "הזוי, פשוט הזוי, ואולי בעצם אני באמצע חלום. בטוח שאני באמצע חלום". לפני יומיים עוד ביקרה בחנות זו. חנות ותיקה למשקפיים. לאן נעלמה פתאום החנות? מסתובבת לאחור, לצדדים, אולי תגלה מצלמה נסתרת. הרחוב סואן בני-אדם וקולות. אנשים הולכים ובאים, נושאים שקיות, חלקם צמודי פלאפונים. אוטובוסים ומכוניות חולפים בכביש, שאון מנועים מטרטרים עולה באויר וממלא את החלל. הכל זורם בטבעיות, מאום אינו מעיד על תנועות סמויות של צוות צילום סרט בנוסח מצלמה נסתרת.
"הדכאון. בכל אשם הדכאון. לעזאזאל, לאן הוא לוקח אותי?, מטורפת, פשוט מטורפת, אומרת לעצמה על עצמה, נועצת שיניה בזרועה, אם זה חלום, עכשיו הזמן להקיץ ממנו. איי, זה כואב. עכשיו בטוח שאני לא חולמת". מציאות רוחשת מסביבה.
מתבוננת בחלון הראווה, בדלת הכניסה. שניהם מזוגגי מראות. בלתי אפשרי להציץ לתוככי החנות. פעמון מצלצל והדלת נפתחת לרווחה. איש גבוה ודק יוצא מפתח החנות, חיוך מונה-ליזי על פניו, מעורר את סקרנותה, הבוערת ביתר שאת. היא משתוקקת להכנס פנימה, לבדוק בעצמה מה מתרחש בתוך החנות. הדלת נטרקת בנקישה מאחורי גבו של האיש.
"הייתכן? הייתכן שתתקיים חנות כזו?" בתחושה הפנימית שלה יש מקום מאמין בניסים. טובה מחייכת לעצמה כשנזכרת לפתע כמה פעמים בימי חייה אמרה, מתוך אפיסת כוחות: "הלוואי שהיתה חנות למכירת כוח, כוח נפשי ופיזי".
לאיטה מתקדמת לעבר הדלת. לרגע קט נעצרת, חוככת בדעתה, "האם בכלל כדאי לי להכנס?. מי יודע מה מחכה שם בפנים. אולי זו איזו מזימה למשוך פנימה אנשים ופשוט לשדוד אותם ולהעלם. מצד שני, לא נראה לי ששודדים יחשבו על קטע כזה מוזר ומסתורי. עוד לא שמעתי על שיטת שוד רוחנית". היא לא מסוגלת להתגבר על סקרנותה, רגליה נושאות אותה, היא דוחפת את הדלת. הלב שלה הולם מהתרגשות. הדלת נפתחת, הפעמון המצטלצל מעל ראשה מקפיץ את ליבה, מבהיל אותה, אדרנלין שוצף בורידיה, בום-בום, בום-בום...
הדלת נפתחת באיטיות חושפת את חלל החנות, מואר באור צהוב. החלל ריק ברובו הגדול. אין מדפים, מוצרים או דמיון לחנות המיועדת למסחר. בצידה הימני עומד דלפק גדול ואימתני מעץ. העץ טבעי גס, ולא מעובד, נראה מאד ישן. מאחורי לדלפק עומד איש שמראו ולבושו רגילים. מקריח, ממושקף, בגובה ממוצע. לא 'קיקלופ' או מוטציה. לגמרי אנושי. טובה נרגעת מעט, טעונה בציפיה. על הדלפק, בתווך, עומדות מאזני נחושת משחירה. משני צידי המאזניים הגדולות יוצאות כשלוחות זרועות גבוהות, מעוטרות בתחריטים וכיתוב מוזר ולא מוכר. על הזרועות נסמכות קערות נחושת גדולות וקמורות. בצידו השמאלי של הדלפק מגובבת ערימת ספרים כרוכים בעור חום מיושן. טובה משתאה מגודלם. מתקרבת לדלפק ופונה אל האיש, עיניו נעוצות בפניה, כממתין לפנייתה.
"סליחה? קראתי את השלט. אפשר לשאול כמה שאלות?", שואלת בהיסוס.
"כמובן אפשר". ידי האיש שלובות על חזהו, הבעת פניו סתומה.
"החנות הזו. לפני יומיים הייתי כאן. לאן נעלמה חנות המשקפיים?"
"אל דאגה. חזרי מחר. הכל יהיה אותו דבר".
"מה? מה זאת אומרת? אתה מדבר בחידות?"
"שמעת אותי גברתי".
"שמעתי אדוני, אך אנני מבינה שום דבר. מה אתם מוכרים כאן?"
"גברת, אנחנו לא כאן לספק את סקרנותך. כרגע אין כאן משקפיים למכירה. חזרי מחר".
"אבל אני לא מעוניינת במשקפיים, אני מתעניינת בתוכן השלט, רק בגללו נכנסתי לכאן. אשמח אם תבהיר לי מה מסתתר מאחורי הכתוב".
"בדיוק כמו שקראת". האיש ממשיך ומקשה במענה קצר חסר תשובה, "כאילו מתוכנת", חושבת טובה. האיש גורם לה אי-נוחות. היא חשה ששאלותיה אינן גורמות לו להגיב כרצונה.
"אפשר לדעת מה בדיוק אתם מוכרים וקונים כאן?" שאלה שוב, מדגישה כל מילה.
"גברת, כבר אמרתי לך. בדיוק כמו שקראת". 'למה הוא חייב להיות כזה מסתורי, לתת לי לחוש כמתחננת לתשובה'.
"כן, את זה הבנתי, אבל אולי אתה יכול לפרט, בבקשה?"
"לא, גברת".
"אולי יש לכם קטלוג?" 'איזו שאלה טפשית'.
"קטלוג?!" סוף סוף משהו נע בפניו מלבד שפתיו, גבותיו מתרוממות בתמיהה.
"משהו. משהו שיבהיר לי אם הבנתי נכון, שלא אעשה מעצמי צחוק", היא מבקשת.
"אם לא הבנת עד כה, אז לא תוכלי".
"אדוני! זה ממש לא פייר. השלט שלכם, משכתם אותי לכאן!" טובה מתקשה להתגבר על התרגשותה, היא מתנשפת, ונושמת עמוקות כאוגרת כח.
האיש מתבונן בה, עיניו מפלחות את עיניה. ניכר במבטו כי חש שמאבדת את סבלנותה. ואולי התעקשותה לתשובות ברורות, תגרום דווקא לו לאבד את סבלנותו.
"השאלה היא זו שאת צריכה לשאול את עצמך, הרצון והצורך שלך הם, למה את זקוקה, זה ברור לך?!"
"אני יודעת למה אני זקוקה. יש הרבה רע בחיי שהייתי רוצה להחליף בטוב. השאלה העיקרית החשובה מכל היא, מה המחיר?! והרי לכל דבר יש מחיר!".
האיש מהנהן בראשו.
"לשם מה המאזניים והספרים הענקיים הללו?"
"חלק מהתהליך".
"ואיך משלמים?"
"במטבע הפוכה".
"מטבע הפוכה?????" אין ביטוי כזה! ועברית, תאמין לי, אני יודעת מספיק".
"יש ביטוי כזה במקומותי".
"אולי תסביר?, בבקשה!"
"כשתחליטי מה בדיוק את רוצה למכור אסביר לך את משקלה".
"סליחה? אתה מלאך?"
"שליח, רק שליח".
"תראה, אני מוכרחה לומר לך, כשראיתי את השלט, חשבתי שאני מדמיינת. לא יכולה להיות חנות כזו במציאות שלנו. ובניגוד להגיוני, לכל הגיון, אני כן בתוך החנות הזאת, הלא מציאותית, תוהה ללא תשובות, אז תסלח לי, אם אמשיך ואשאל אותך, מהו הרע, למה הכוונה?"
"כל אחד מדמה את הרע שלו באופן אחר!"
"או.קיי. יש לי אפשרות למכור ממה שאני חווה כרע כמה סוגים?"
"כן. רק אל תשכחי, כמו שאמרת, לכל דבר יש מחיר!"
"יופי! אם כך אני רוצה להתפטר מכל הרגשות שאספתי ללא כוונה, אלו שמתרוצצים אצלי כבר כמה שנים רעות. יש לי אפילו רשימה: אני מעוניינת למכור לך פסימיות, שנאה, קנאה,כעס,פחד, חרדה, חמדנות, כל התכונות האלו שמביאות עלי וגם על אחרים, רק צרות וכאב".
"פחד וחרדה הן בנותיה של הפסימיות. כעס, קנאה, חמדנות, ממשפחתה של השנאה, אלו תפסו מקום בנשמתך, מה תרצי תמורתם?"
"את היפוכם, כמובן. אופטימיות, אהבה, נדיבות, נחת, שלווה, כל הזמן, כל מה שיגרום לי אושר".
"אם את כך מאמינה. על פי חוקי הבית אני חייב לשאול אותך: האם חשבת על כך מספיק?"
"מה יש לחשוב? מי הטיפש שלא ישמח לעשות החלפה?"
"גברת! את חייבת להיות בטוחה! אין אפשרות החלפה או החזרה".
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאם תשני את דעתך, מחר, בעוד שנה, לא תוכלי לעשות החלפה, לעולם!" צלילי אזהרה נשמעים בקולו.
"רגע, אני מבינה נכון? מה שאתה בעצם אומר לי שההחלפה שאני מבצעת, טוב תמורת רע, לא בהכרח תביא לי טוב?!"
"זוהי מסקנה שעליך להגיע בעצמך".
"תעזור לי. בבקשה!"
"עדיין אנני יכול. ברגע שתבקשי, תדעי את הכל!"
"טוב. אני לא יכולה לחשוב במתח הזה, אני פשוט לא מסוגלת. מה כבר יכול להיות נורא כל כך שארצה להחזיר או להחליף? מה? מה? מה? תגיד לי!"
"תקשיבי לי היטב, אומר האיש שנראה מתייאש כמעט, תחשבי היטב, תחשבי על המחיר בויתור של כל מה שנדמה לך כרע, האם באמת הרע כל כך נורא? ואולי לעיתים הוא הכרחי, שומר עליך, ואולי את מתפתחת מתוכו, ואולי את, בחרת לראות בו רק את חצי הכוס הריקה....? לפני שנים כתבת שיר ששמו "לידה", אני חושב שהוא בהחלט יכול לשמש, דווקא לך, כדוגמה טובה".
נשימתה של טובה נעתקת, "מה? איך אתה יודע על השיר..?????"
"תחשבי, אני אומר לך, תחשבי!"
טובה המומה, היא מתבוננת מסביבה, רגליה כושלות, "לעזאזל, אין אפילו כיסא אחד לרפואה, לשבת לרגע קט, לנקות ולסדר את המחשבות".
מחשבותיה מסתחררות בראשה, היא עוצמת את עיניה, מנסה לעשות סדר במשפטים שמתרוצצים ללא כל תוואי. משפט אחד מגיח מכל כיוון, מתנגש, מתנגח ביתר המחשבות, "בכל רע יש טוב, בכל טוב יש רע". בכל רע יש טוב.. בכל רע יש טוב... פעמים כה רבות השתמשה במשפט לנחם אנשים אחרים, ולעצמה?, לעצמה לא באמת הקשיבה, שכחה להתייחס ברצינות.
טובה פותחת את הדלת לרווחה, הפעמון מצטלצל ברכות מעל ראשה, היא יוצאת אל הרחוב הסואן, חיוך מונה-ליזי על שפתיה, הדלת נטרקת מאחורי גבה בנקישה קלה.
המילה "לידה" מובילה ללינק.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
