בבוקרו של יום חורף קר וזועף התעורר אבי משנתו ממגע קר ורטוב על פניו. גשם זלעפות ורוח עזה חדרו מבעד לחלון. אבי התרומם במיטתו וסגר את החלון מעל ראשו. המיטה לצידו ריקה. השמיכה מופשלת מעל סדין וכר קמוטים. תוהה התיישב אבי במיטה, עיניו מחפשות אחר מיקי. "משונה, חשב, לאן היא נעלמה?". רגיל היה לצאת לעבודתו כשמיקי ממשיכה את שנתה העריבה שעה ארוכה לאחר עוזבו את הבית. חדר האמבטיה היה חשוך. עיניו נעצרו על ראי השידה הגדולה ממול מיטתו. כתם לבן בוהק ובולט לכד את עיניו. שפשף את עיניו בפליאה, אחר התרומם כשתחושה מבשרת רעה בליבו וניגש בצעדים ארוכים לשידה, מושיט את ידו ומושך את המעטפה.
כשנכנסתי לחדר שעה קלה אחר כך, עדיין עמד אבי ליד השידה ובידו דף נייר. נבהלתי מאופן עמידתו וההבעה המיוסרת על פניו. נגשתי אליו מושיטה את ידי ואוחזת בזרועו בעדינות, כמי שמבינה שזקוק הוא לתמיכה, שאלתי: "אבא! מה קרה?". שניות ארוכות עברו עד שהשאלה הקצרה חדרה למוחו. הוא זע על צידו והתבונן בי בעיניים כבויות תוך שהוא עונה יבשות: "זו מיקי. היא עזבה".
התקשיתי לשאול אותו את כל השאלות שהציפו אותי מיד. 'למה? מה קרה? לאן?'. בעיני שאלות מסוג זה היוו חדירה לפרטיות ופרטיות הינה מסוג הדברים שאתה מבין שאינך יכול להתפרץ לתוכה מבלי שתנתן לך דריסת רגל רצונית.
חיבקתי אותו חזק, שירגיש שהוא לא לבד. ידעתי שאבא אוהב מאד את מיקי וקיויתי שזהו משבר זמני בנישואיהם. הרגשתי שאין זה מקומי להכביר מילים. בכל זאת שני אנשים מבוגרים צריכים לפתור את בעיותיהם בעצמם.
בימים הראשונים עוד דימיתי שהמצב בהחלט זמני, בכל זאת מעולם לא קרה כדבר הזה. אחר-כך מתוך קטעי מילים ומהעובדה שמיקי לא חזרה, התחלתי להבין שכל העסק קרס. כאבתי והצטערתי נורא. אבא דעך מיום ליום. החיוך שהיה מרוח דרך קבע על פניו נעלם לבלי-שוב. עור פניו האפיר כשק קנבס שתוכנו רוקן. נדמה שהחיוך ששרה על פניו בטרם הסתלקותה גרם לעור לשמור על גמישותו.
בוקר אחד הגעתי לבקרו. הבית היה חשוך, שעון מעורר טרטר. נכנסתי ופתחתי את החלונות מאפשרת לאור ולאויר לפרוץ ולהציף. קראתי: "אבא! אתה כאן?". דממה. ניגשתי אל הדלת, לחצתי על הידית ודחפתי את הדלת פנימה, ידי השמאלית מגששת אחר המתג. האור הציף את החדר. אבא שכב במיטה, נראה שישן בשלווה חצי חיוך על פניו. 'סוף סוף חיוך, אפילו חלקי' חשבתי. ניגשתי לאבא וטלטלתי את כתפו קלות, "אבא קום, מאוחר" אבא לא הגיב בכלל.
חודשים רבים לאחר ההלוויה של אבא עדיין מילאו תהיות רבות את מוחי. ללא הרף שאלתי את עצמי שאלות קשות ומייסרות 'איפה מיקי? לאן נעלמה? איך יכול להיות שלא טרחה להגיע להלוויה? אולי לא ידעה? האם אבא ניסה למצוא אותה? אולי יצרה איתו קשר והסבירה את פשר ההעלמות?'. בכל אותם ימים שחלפו מאז מותו ניסיתי להמנע במחשבתי מהרצון העז שהיה בי לחפש ולקרוא את המכתב שהשאירה אחריה. עדיין חשתי שאם אעשה זאת אחצה קו. שוב ושוב התקשרתי לנייד שלה אך הטלפון הגיב ב"תשאירו הודעה".
לאט לאט הצלחתי לחזור לשגרה, אך לא עבר ולו יום אחד ללא תהיות, לבי הדואב השתוקק לתשובות, מתייסר ומתגעגע לאבי שאבד בטרם עת. היה בי רצון עז למצוא את מיקי ולקבל תשובות על כל השאלות, להבין מה היו הסיבות שגרמו להעלמותה הפתאומית. ראיתי בה אחראית למותו של אבא במעשיה הלא צפויים. מצד שני חשתי בתיעוב גדול כלפיה, בדיוק הסיבות שימנעו ממני את הרצון לפגוש בה ולראותה שוב אי-פעם. חלק גדול במוחי רצה לשכוח את כל מה שקרה, בהבנה שבלאו הכי שום דבר לא יחזיר לי את אבי. ובכל זאת.
אלמלא המעטפה, לבנה וארוכה, בכתב ידה המסולסל והמוכר של מיקי בתיבת הדואר שלי, היו תהיותי נמשכות עוד זמן רב. אחזתי את המעטפה בידי, עיני נטועות בה, דקות ארוכות. חשש קל התגנב אל לבי, רעד חלף לאורך גווי, לבסוף תלשתי את הפס ויישרתי את הדף.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
