מדרונות

פעם כבשתי פסגות מושלגות,

שאת קרחן לא המיסה השמש מעולם.

נחוש, לנעוץ פגיונות בלבבות,

שיובילוני לאהובן כאכזבות.

פעם רציתי את הירח להחיות,

את הצד האפל של הנפשות הכואבות.

כנוע, סלסלתי מילים ריקות,

שגדשו את חיי באשליות מתוקות.

פעם חוללתי עם כלות שחורות,

שספדו את חייהן עוד מינקות.

מזויף, נשקתי ללחייהן הסמוקות

וצררתי תרעלת ברכות עתיקות.

פעם האמנתי שיבוא מחר,

בו אגלוש במדרונות,

אוהב נפשות תאומות

ואשק לגברת מאושרת.

ויהי ויהי...

כל הזכויות שמורות לרון אביטל ©
All rights reserved to Ron Avital ©