חצר המלוכה

הזמן עובר בנסיעה רכה

כמו רוח נחמה.

המלכה את הנסיך נשקה

והוא קרא בשמה.

בחצר המלך הורדו הווילונות

בסוף ההופעה,

העם התפזר, חזר למעונות

ברדת השקיעה.

חלפו להם ימי המלוכה,

הכתר הוסר מראש

והנסיך, כמיהתו למלך דעכה

יום ביומו נדוש.

הזמן עובר בהבל הבלים

הכל כל כך רגיל,

אין הצגה וככר מלכים

ואין ליצן פעיל.

באו להם ימי חול וצבע

ושק מלא בכלום.

אולי פיסת צחוק ורבע

וחוץ מזה מאום.

הזמן עובר בנסיעה רכה

כמו רוח נחמה.

הנסיך את נשמת המלכה

נשק ולבו המה.