ישבנה של הודיה פוגש את ספסל העץ בחבטה, כשהיא זורקת את עצמה עליו, אצבעותיה משולבות מעל עורפה, המרפקים לצידי ראשה, הכתפיים מתוחות, היא מוחצת בזרועותיה את רקותיה, מתנשפת, מרגישה את דפיקות הלב המהירות שטרם נרגעו. עדיין לא מאמינה, מורידה, דוחפת את ראשה לכיוון המדרכה, "המזל, הגורל, השם שלי, השם שלו, נס, נס גדול היה פה. תודה, תודה רבה א-לוהים, תודה רבה", היא ממלמלת, מודעת למבטים הרבים שננעצים בה.
"יותר מדי חם, חושבת תוך שהיא מוחה באצבעותיה את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחה. האוטובוס הראשון שמגיע, לא משנה איזה, אני עולה עליו, העיקר שיהיה מזגן. לא להאמין שרק לפני חצי שעה התקלחתי", אצבעותיה מושכות את בד החולצה שנדבקה לעורה.
חמש עשרה דקות ארוכות חולפות עד שמגיע אוטובוס. זה לא הקו שחיכתה לו. הודיה עולה ונהנית מהקרירות המצננת את עורה. העובדה שתצטרך ללכת קצת ברגל כשתרד, נדחקת מדעתה. היא מתיישבת במקום היחיד שעוד נותר פנוי, בספסלים הזוגיים הכפולים, עיניה בוחנות את הנוסעים, יושבת בכוון הפוך לנסיעה, מכניסה את היד למעמקי התיק מחפשת את המסטיק. ידיה נתקלות בשוקר ששכחה להוציא בלילה כשחזרה מהבילוי מן התיק. "עמית היה מפסוט אם הוא היה רואה את זה, הרהרה, האח שלי, מחייכת לעצמה, כל כך דאג כשסיפרה לו על הבחורים שהציקו לה כשטיילה לבדה באיזה ערב על הטיילת בשפת הים. רץ לקנות לה שוקר, שיהיה לה במה להגן על עצמה, על כל מקרה".
האוטובוס די עמוס, כרגיל בימי שישי. לאישה ממול נעצמות העיניים, הראש שלה נשמט לסירוגין. גבר חרוש קמטים יושב ליד האישה, מקפל את העתון הרחב, מושיט ידו לעמוד, אצבעו מוחצת את לחצן העצירה. האוטובוס עוצר ואנשים נוספים עולים. גבר צעיר, יפה-תואר, מסיר מעל גבו תיק שחור גדוש ומהוהה, מתיישב ומניח את התיק על ברכיו. היא מסתכלת עליו בסקרנות, עיני התכלת בולטות על רקע שיזוף עמוק, נראה כמי שחזר זה עתה משבוע בסיני. העיניים שלהם נתקלות זו בזה, היא משפילה את מבטה. "איזה חתיך", היא חושבת וחוזרת ומתבוננת בו. קול צלצול צורם עולה, הגבר שולח את ידו לאחור מושך פלאפון, מצמיד אותו לאוזנו, מקשיב ועונה קצרות, ידו מאהילה על פיו. הודיה עוצמת את עיניה ומשעינה ראשה לאחור. היא שומעת את קולו של הגבר אומר בקול נמוך: "מדרחוב נחלת-בנימין". פוקחת את עיניה, "בדיוק המקום אליו נוסעת. קבעה עם דנה לאכול פול בכרם, להסתובב קצת במדרחוב אחרי, אולי לקנות משהו נחמד". הגבר מתבונן מבעד לחלון.
בדיוק כשהתרוממה קלות, ידה לוחצת על כפתור העצירה, מתרומם הגבר הנאה, מניח את התיק על גבו וממשש את כיסו הימני. הודיה הולכת בעקבותיו לכיוון הדלת האחורית. תחושה עמומה, כבדה, מתהווה במעמקי קיבתה. התחושה המטרידה מתפשטת כאדוות האבן הנזרקת למים. "מה קרה לי, מה לא בסדר פתאום?" היא שואלת את עצמה. רגליה עושות את דרכן מטה, למדרכה, שומעת שוב את קולו אומר "מדרחוב נחלת בנימין". הודיה מתבוננת בגב העמוס בתיק הגדוש, מתרחק לכיוון הכניסה למדרחוב. ההכרה מכה בה בבת-אחת, המשפט היה נטול אותיות בית. "מדרחוף נחלת פנימין", הוא אמר. היא מתחילה להתרגש, נבהלת: "הוא ערבי ויש לו תיק נפוח על הגב! מה פתאום מדרחוב, מה יש לו לעשות שם?. מי יודע, אולי הוא מחבל? יוהוו, מה אני אעשה, איך אני אעצור אותו?. והרי אם לא אעשה משהו הוא יתפוצץ ויהרוג מלא אנשים. ומה אם הוא לא מחבל, הרהרה, מה אז?, אני הרי אעשה לעצמי ולו בושות נוראיות".
הפלאפון שלה מתנגן. היא שולפת אותו במהירות מהתיק. על הצג מופיע שמה של דנה, היא ממתינה לה במדרחוב ליד האוהל הבדואי. הודיה עונה לה ועיניה ממשיכות להסתכל על הגבר. הוא נעצר בצד, קצת לפני הברזלים שתוחמים את הכניסה למדרחוב, עומד ומתבונן בחלון ראווה כממתין, עיניו מביטות לסירוגין בחלון ובשומר. הודיה נעצרת ועוקבת אחריו, אינה מסירה את עיניה. השומר, איש מבוגר במדי שמירה כחולים, עומד יחיד בכניסה ובודק את המוני האנשים שנכנסים למדרחוב. "דנה, אני פה, אומרת במהירות, כבר אני מגיעה, אל תדאגי". מנתקת ודוחפת את המכשיר חזרה לתיק. קבוצה גדולה של אנשים מתקרבת מעברה השני של הגדר לכיוון היציאה מהמדרחוב, האנשים מתערבבים עם הנכנסים. הודיה צופה בגבר מבחין בלחץ שנוצר, מתקדם במהירות לכניסה ומשתחל בינות לאנשים, עם התיק העמוס. השומר כלל לא מבחין בו והוא חומק לתוך המדרחוב במהירות. הודיה יודעת עכשיו שלחשדות שלה יש בסיס, היא בטוחה שהיא צודקת, לא יכול להיות אחרת. היא רצה לשומר, " שומר, שומר היא אומרת לו בבהילות, מישהו נכנס עכשיו עם תיק גדוש, אתה לא בדקת אותו בכלל, נראה לי שהוא מחבל". השומר מרים את ראשו מתכולת התיק שבדק, מסתכל בה מבולבל. היא פורצת פנימה ומחפשת בעיניה את הבחור, בינות להמונים שגודשים את הרחבה בין הדוכנים. נדמה לה שהיא רואה אותו הולך ימינה, לתוך הנחשול הענק של האנשים, השמש מסנוורת, היא ממשיכה לרוץ ולחפש. "מה אני אעשה, איך אעצור אותו?. אסור לי לצעוק לעזרה. אם יבין אני חושדת בו הוא עלול להתפוצץ לפני הזמן שקבע. גם למשטרה אין טעם להתקשר, עד שאסביר ועד שיגיעו, מי יודע מי יקרה?". היא שולפת מתוך התיק את השוקר, מצמידה את ידה לצד גופה וממשיכה לחפש.
העיניים של הודיה משוטטות במהירות לכל הכיוונים, מקווה להתקל בחייל חמוש, אולי שוטר, שיבואו לעזרתה. הפחד מכה במעמקי בטנה, היא מנתרת קלות באויר בנסיונה לאתר את הגבר. פתאום היא מצליחה לראותו ממשיך ללכת והולכת במהירות לכיוונו, משתדלת להקנות טבעיות להליכתה, שלא יבחין בה. מתקרבת ונדחקת בין האנשים. ראשו פונה ימינה ושמאלה לסירוגין, כמחפש דבר-מה. החשש הנורא לופת, מוחץ את ליבה, ידה מתהדקת בכח על השוקר. צפוף נורא. המוני אנשים גודשים את הדוכנים. הגבר נעצר בפתאומיות בדיוק כשהיא מצליחה להגיע מאחוריו. תחתית התיק נוגעת בה, ריח קלוש מוכר עולה באפה. ממקומה היא רואה את ידו מושטת לעבר הכיס הימני, הודיה מרימה את ידה, אוחזת בשוקר בכל כוחה, הצמידה את השוקר לעורפו, במרכז, לוחצת ולוחצת ללא הפסקה, אור כחול פרץ מתוך השוקר, היא נבהלת, רועדת כעלה נידף ברוח סוערת, גופו הגדול מתחיל לפרפר, ידיו מתרוממות לעורפו, הוא מתנודד ומתחיל נופל לעבר האנשים. "מחבל! מחבל!" צורחת הודיה בכל כוחה, גרונה ניחר, השוקר נשמט מידה על המדרכה, קופצת על גופו, תופסת בשתי ידיו, לופתת אותן בכוח ומצמידה למדרכה. "הצילו! הצילו! תעזרו לי, הוא מחבל!!!" מהומה גדולה פורצת, אנשים מתחילים לרוץ צורחים ובורחים, אנדרלמוסיה. שני גברים רצים לעברה, שולחים את ידם להרימה, "לא, לא, צורחת, קודם תקשרו לו את הידיים, שלא יצליח להפעיל את הפצצה, תעשו משהו שלא יזוז". דמעות זעם זולגות מעיניה "תזהרו עם התיק. אל תגעו בו. תקראו למשטרה". היא מטילה את כל כובד משקלה על ידיו, חשה ברעד שהשתלט על גופה. ידיים גבריות אוזקות את ידי המחבל, גופו שכוב מעולף על המדרכה. שוטר מדבר אליה: "זה בסדר. הכל בסדר עכשיו. את יכולה לקום. בואי, אני אעזור לך, תני לי יד". דמעות חמות מטפטפות על פניה, היא לא אומרת דבר, מתרוממת מחוסרת כוח. זורקת את גופה על הספסל ליד.
סירנה רועשת נשמעת מתקרבת, ניידת נעצרת בסמוך, 2 גברים לבושים באוברולים תפוחים בצבע חאקי, חבלנים, מתקדמים לעבר התיק. שוטר ובידו מגה-פון החל צועק הוראות פינוי לקהל הרב שמסתודד מסביב.
השוטר שעזר לה קודם מביא לה את התיק והשוקר שלה, מושיט לה בקבוק מים. הוא מבקשה לעבור לספסל המרוחק, מחבק את כתפיה ומלטף את ראשה.
"הודיה, הודיה, מרימה את ראשה למשמע קולה של דנה "מה קרה לך, לאיפה נעלמת, ולמה כל האנשים האלה מסתכלים עליך?". עיניה נעצרות על השוטר לצידה, פיה נפער בתדהמה,"זו את, את שעצרת את המחבל? אני לא מאמינה!".
הודיה נועצת בה את עיניה "גם אני לא מאמינה", אמרה ופרצה בבכי משחרר.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
